חוזרים לסיפורי חדר האוכל הנוסטלגיים מימי פריחת הקיבוצים

רגע לפני שהקיבוץ נעלם, קובצו בספר חדש מתכונים וסיפורים על חדר האוכל הקיבוצי. מאחורי הצ'יזבטים על משה בתיבה, מרק השיכורים ופשטידת שבת המלכה, המופיעים ב"חדרוכל", עומדות נוסטלגיה וגם ביקורת על הניסוי החברתי ההוא

דפנה ארד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דפנה ארד

אירוע יוצא דופן התקיים לפני שבועיים ביפו. קיבוצניקים עבדקנים מכל קצות הארץ ונכדותיהם המקפצצות לבשו חג והתכנסו בבר הסלונה. נשים מבוגרות בחולצות פרחוניות הצטופפו על כורסאות וינטג' צבעוניות, על שולחנות נמוכים הוגשו קוגל עם חזרת מקיבוץ סעד, המאכל הקיבוצניקי המיתולוגי "משה בתיבה" בגרסת קיבוץ עין גב ועוגות שוקולד בצבע פחם בנוסח ראש הנקרה. הדרינק המבוקש ביותר באירוע, שבשיאו הופיעה להקת הזמר "ותיקי הגבעטרון" בליווי אורגנית, היה שוקו של מחלבות יטבתה. מטרת ההתקבצות היתה השקת הספר "חדרוכל", שמביא מקבץ של סיפורים נוסטלגיים ומתכונים מימי פריחתו של הקיבוץ.

את הספר כתבו וצילמו שני עיתונאים עירוניים: עופר ורדי (בן 39, יליד באר שבע המתגורר בתל אביב) ואסי חיים (בן 40, יליד נתניה המתגורר בגבעתיים). השניים אספו מתכונים וסיפורים מבשלניות קשישות ומקיבוצניקים אחרים, שמתרפקים על מטעמי העבר. מעבר לביצה הקשה ולקוטג', התגלתה מסורת קולינרית צנועה וייחודית, שהתפתחה בכל קיבוץ בנפרד וממלאת את חבריו (ועוזביו) בגעגועים לימי האכילה המשותפת.

"שנינו לא גדלנו או חיינו בקיבוץ, ומכאן הסקרנות", מסביר חיים. "בתחילת הדרך הגענו לקיבוץ נען, שם סיפרו לנו איך הילדים עמדו בתור למבשלת שהיתה מטגנת את הקציצה בשבת בבוקר ומניחה להם אותה על פרוסת חלה. אני לא ידעתי בכלל מה זה מבשלת. לא היה לי שום קשר לסיפורים האלה, אבל זה הדליק את הדמיון שלי".

חדר האוכל בקיבוץ יקום, 2012צילום: אסי חיים (מתוך הספר)

על המנות המיוחדות שהתפתחו בכל קיבוץ אומר ורדי: "זה כמו שבכל בית יש מנה מיוחדת. זה בדיוק אותו דבר. קיבוץ זה בית. בית להרבה מאוד אנשים. וגם הם פיתחו את מנות הבית שלהם, שהם מכינים בחגים, בשבתות או ביום-יום. האנשים שפגשנו מחוברים לאוכל לא כל כך מהבטן, אלא מהלב. זה האוכל של הילדות שלהם, זה האוכל שהם אכלו כמעט כל חייהם. הם לא מכירים משהו אחר. עם כל המרדף היום-יומי אחרי המנה הבאה אנחנו קצת שוכחים את האוכל הכי בסיסי".

1,800 כופתאות מפורקות

בניגוד לשכניו על מדף ספרי הבישול, התמונות ב"חדרוכל" חיוורות, לא ניכר שום ניסיון לייפות את המנות או את כלי ההגשה, או לגרות את בלוטות הרוק. האוכל נראה ברובו מיושן וסטנדרטי, והוא אכן הוגש עשרות שנים שוב ושוב בתבניות ענק. שלל מתכונים למרקי בצקניות, קציצות דגים, שניצלים ופשטידות מצייתים לשילוש הקדוש בתיבול הקיבוצי: מלח, פלפל ואבקת מרק עוף. עולה השאלה, האם ייחודו של הספר בכך שאינו מתיימר להציג מתכונים טעימים?

ורדי מתרגז: "ממש לא. מתכונים לא טעימים וסיפורים לא מספיק מעניינים - לא נכנסו. הגענו ליותר מ-100 קיבוצים, ובתהליך העריכה סיננו את חלקם החוצה. את זוכרת את הסרט 'רטטוי'? מוסר ההשכל של הסרט הוא - תעזבו אותנו מכל האוכל הפנסי-שמנסי, בסופו של דבר הדבר הכי טעים בעולם הוא מה שאמא בישלה לנו, או במקרה הזה - מה שהמבשלות בישלו לנו כשהיינו ילדים. זה יהיה הכי טעים לעד.

"בקיבוץ רביבים מגישים 'גולאש עמידן' שנקרא על שם אחד מחברי הקיבוץ. זה לא באמת גולאש, אלא תבשיל של נקניקיות

ליל הסדר בקיבוץ משמר העמק, 1953צילום: באדיבות גליה אורנן (מתוך הספר)

ותפוחי אדמה. פשוט וטעים. הסיפור שמסופר בקיבוץ הוא שאחת החברות הגיעה פעם אחת לעיר הגדולה, תל אביב, והלכה למסעדה, וכשניגש המלצר היא שאלה אותו אם יש לו במקרה גולאש עמידן".

חיים: "לפני שיצאנו למסע הזה, שאלתי את עצמי מה כבר נמצא בקיבוצים. ניזונתי מהסטיגמה על הקוטג' והסלט הקצוץ. תוך כדי המסע גיליתי אוכל אחר, שלא הכרתי. אוכל טוב שהם מתמחים בו. שאלו אותנו, מה, תכניסו לספר שלכם מתכון ל'משה בתיבה' (נקניקיות עטופות בצק, ד"א), 'אורז בחלב' או 'לחם מטוגן'? מי לא יודע להכין את זה? אבל כששואלים אנשים מעין גב הם אומרים ש'משה בתיבה' הוא המאכל של ילדותם. אני חושב שזה יפה. אוכל פשוט שאנשים כבר יודעים להכין אבל יש לו טוויסט קיבוצי".

בנוגע לעיצוב, חיים מסביר: "הרגשנו שכרומו לא מתאים פה, וגם לא המתכון-תמונה שיש ברוב ספרי המתכונים - עם הצילומים המפונפנים והמסוגננים בהגזמה לדעתי. השתמשנו בתמונות ארכיון ובתמונות שצילמנו בקיבוצים כדי להעביר את האווירה בהם אז והיום". ורדי מוסיף: "העיצוב צנוע, מלה חשובה כשעוסקים בקיבוץ. תמונת המגש עם הצלחת והסכו"ם והכוס הפשוטה, שצילמנו בקיבוץ בארי, נבחרה לכריכת הספר כי היא סמל - זה חדרוכל וזה כל הסיפור".

התוודעתם לאוכל ממש טעים?

חיים: 'מרק השיכורים' היה מעולה, הכין לי אותו שלמה דגן בקיבוץ שמרת. הוא סיפר לי על חגיגות פורים שהיו עושים שם בשנות ה-60. בחצות היו עוצרים את החגיגה ומוציאים את כדי 'מרק השיכורים', סוג של צ'ורבה רומנית שהיו מוזגים לכל השיכורים המתנדנדים בקיבוץ. 'יכול להיות שבגלל החמיצות חשבנו שזה מנטרל את השכרות, אבל גם אם לא - בכל מקרה הרווחנו מרק מעולה שכולם אהבו', הוא אמר בחיוך".

בספר ישנם עוד כמה סיפורים חמוצים-מתוקים, כמו האגדה על פשטידת שבת המלכה של קיבוץ גבעת ברנר: פשטידת האטריות והגבינה הוגשה במשך עשרות שנים בכל יום שישי בצהריים. בשישי אחד מישהו שכח להכין אותה ובילבל את כל הקיבוץ עד שמקצת מהחברים קמו ויצאו לעבודה בשבת בבוקר. או הסיפור מאחורי המציבה של יענקל'ה טופור, האופה הוותיק של קיבוץ נען, שעליה חקוק לנצח המתכון המיתולוגי שלו לעוגת שמרים. וישנו גם הסיפור על פירוק 1,800 כופתאות המצה, ערב ליל הסדר בקיבוץ גדות, בחיפוש אחר טבעת הנישואים של החברה חיה שוורץ שאבדה באחת מהן.

אסי חיים (משמאל) ועופר ורדי. גם מי שאינו קיבוצניק ימצא בו ענייןצילום: דניאל צ'צ'יק

הדרך לצ'יזבטים לא היתה קלה. בשלב הראשון פתחו השניים אתר אינטרנט והעלו אליו כמה סיפורים שאספו. למשל על "לחמניות השיטפון" של קיבוץ עין גדי, שאפו נערי הקיבוץ בחורף 1989, כשהיישוב נותק מאספקה חיצונית בעקבות שיטפון.

בהמשך נעזרו ורדי וחיים ברשתות חברתיות ובאתרי אוכל, פנו ליוצאי קיבוץ, לתנועה הקיבוצית ולמזכירויות וביקשו שיפנו אותם למבשלות, לאקונומים או לארכיונאים. "לאחר שהצגתי את עצמי ואת המטרה של הפרויקט, המזכירה הפנתה אותי לרבקה'לה, שהפנתה אותי לחיה'לה הבשלנית", מספר חיים. "חיפשתי את המנה המיוחדת בכל קיבוץ. היו מקרים שבהם ענו לי - בוודאי! אצלנו יש את המקגיגי (סוכריות בוטנים) או הטייגלך (עוגיות דבש), ברור. אבל אז היה צריך לנסות להגיע למקור, למי שזוכר את המתכון. זה היה החלק הטריקי. במקרים רבים היחידים שידעו כיצד להכין את המנה היו אנשים מבוגרים, שהציבו קשיים. ניסיתי לקבוע אתם, אבל בין שתיים לארבע הם ישנים, והטלפון הנייד שלהם זמין רק חמש דקות ביום, והם חשבו שאין שום סיפור מאחורי האוכל. הם לא ראו את המטרה שלנו, את הספר, מול עיניהם. היה צריך להפעיל אותם, להלהיב אותם".

הבורקס של הגבעטרון

צמד המלים "חדר אוכל" זכה לתחייה בשנים האחרונות דווקא בתל אביב. קבוצת צעירים השיקה ליין של מסיבות מחתרתיות במיקומים מתחלפים תחת הכותרת התמימה הזאת. והשף עומר מילר מפעיל את "חדר האוכל", מסעדת שף המגישה פרשנות מחודשת לאוכל ישראלי, שבה יושבים לצד שולחנות ארוכים על ספסלים כאילו-פשוטים. אבל בכל זאת, זה ספר על קיבוצים. מדוע אירגנו הכותבים מסיבת השקה לספר הזה ביפו, לא היו די לוקיישנים בקיבוצים שבהם ביקרו?

ורדי: "אם היינו עושים את זה בקיבוץ לא היו מגיעים התל-אביבים. את לא היית באה. תל-אביבים, את מכירה. קשה להוציא אותנו מתל אביב".

הייתי באה וחצי. איך הצלחתם לשכנע את ותיקי ה"גבעטרון" להופיע?

חיים: "היה לנו חיבור מקסים אתם. נעה ידין מקיבוץ גבע מאוד ריגשה אותי, היא תרמה לי את המתכון המיתולוגי שלהם למשולשי בצק גבינה, ישבתי אצלה במטבח ובמשך שעתיים ושמעתי את כל הסיפורים מהווי המטבח. בסוף השיחה הזמנתי אותה לשיר במסגרת השקת הספר, והיא הבטיחה לגייס את כל החבר'ה".

ורדי: "אני מת על ה'גבעטרון'. גדלנו עליהם. יש לי תקליטים שלהם בבית. כל כך התרגשתי שהם באו. הם גיבורי הילדות שלי".

חיים: "גם אני אוהב אותם, אף על פי שלא הכרתי אף שיר באירוע. די התעצבנתי שהם לא שרו את הלהיטים שלהם. יכלו להכניס 'ים השיבולים' קטן".

ורדי: "הם אמרו שזה לא ברפרטואר שלהם. הם שרו שירי אוכל כי זו השקה של ספר אוכל".

נעה ידין אמרה לי בהשקה: 'לאורך השנים רוב הבחורות שהיו ב'גבעטרון' התרכזו במטבח. שם זה תסס, אהבנו לשיר ואהבנו לבשל. גם אז וגם היום, יש אוכל קיבוצי יוצא מן הכלל. הצוות שלנו היה מאוד חדשני בבישול והכניס את כל התבלינים החדשים, תימין, כמון, קארי. לפעמים השתמשנו בהם בחוסר אחריות. היינו מכניסים את התבלין החדש בכל דבר, עד שהבנו למה הוא טוב ולמה הוא פחות טוב".

ורדי, העיתונאי שנהפך למו"ל, מנסה להמציא מחדש את ספר הבישול. בשנת 2009 פתח את הוצאת לאנצ'בוקס ופירסם בה את ספרו הראשון, "גולאש לגולש", על גבי כרטיסיות בתוספת מגנט למקרר. מאז הוא משתעשע בפורמטים שונים שימשכו אליו לקוחות, מתנסה באפליקציות לשוק הבינלאומי ומחפש את הנוסחה להפוך את ספרי ההוצאה לרווחיים.

בדרך הוא מדלג על ההנחה שצריך לגדול על אוכל מסוים כדי להתמחות בו. את רב המכר "עשתידכ", ספר לבישול עיראקי, כתבה שושי אורן, שמוצאה בהונגריה. את "יש מקום בעיר התחתית", ספר על מסעדות חיפה, כתבה הילה אלפרט, יוצאת קיבוץ. את "חדרוכל" כתבו כאמור שני עירוניים, ועל הספר הבא שייצא בהוצאה, "רבע עוף", על אוכל שמוגש בחתונות, עובדים שני רווקים (ורדי ונעמי אבליוביץ'). ורדי אומר באדישות, "מה הבעיה? אם מסתכלים מבחוץ רואים את האמת, וכך זה נטול פניות. אנחנו באים נקיים לגמרי, מתוך סקרנות גדולה ורעב גדול".

חיים מוסיף, "אלה ספרים אנתרופולוגיים. דווקא קיבוצניקים שסיפרתי להם שאני עובד על הספר אמרו לי שאוכל של קיבוצים לא מעניין אף אחד. הם לא קלטו שיש סיפור מאחורי זה".

ורדי: "בסופו של דבר יצרנו את הפרויקט הזה לכבודם של הקיבוצניקים באשר הם. אנחנו מקווים מאוד שגם מי שאינו קיבוצניק ימצא בו עניין. בהוצאה שלי אנחנו משתדלים לעשות דברים מיוחדים. לא מעניין אותי לעשות משהו שכולם עושים. תמיד שואלים אותי, למה להוציא לאור ספרי אוכל אם כל המתכונים באינטרנט. אז הנה - מתכונים כאלה אין. ולכן קונים את הספרים שלנו. המהדורה הראשונה של הספר אזלה בתוך שבוע וחצי".

לאורך המסע, הוא ממשיך ומספר, "פגשנו אנשים עצובים. היו קיבוצים שביקרנו בהם וקצת נצבט הלב. הזיכרונות שצפו ועלו העלו לחלוחית. הבשלנים של פעם הם לא בהכרח אנשים שרצו לבשל, אלא אנשים שהיו חייבים לעשות את זה. אגב, רובן נשים, מבשלות. כמעט לא נתקלנו בגברים. עם כל הסוציאליזם והשוויון בין גברים לנשים - בסופו של דבר נשים הלכו למטבח והגברים לפלחה".

חיים: "נשים עשו הכל בקיבוץ, וגם את המטבח הן החזיקו. הנושא הזה עלה בכמה מהשיחות, אבל לא שמעתי טרוניות".

שלום לברזים הדולפים

בספרם הקליל הקדישו ורדי וחיים שני עמודים למילון חדר אוכל, עם פירושים למלים כמו בולבניק (פשטידת תפוחי אדמה), בימקום (המנה הצמחונית) וכלבויניק (פח האלומיניום המשותף במרכז כל שולחן), שיעזרו לקוראים העירוניים להתמצא בטקסט.

מבעד למתכונים ולצ'יזבטים גם מבוטאת בספר אכזבה עמוקה מהמצב הנוכחי, ומתגלה משמעותו הרגשית של חדר האוכל לקיבוצניקים הוותיקים. הוא נחשב לנדבך מרכזי בקיבוץ גם בחיבורים אחרים ובמאמרים אקדמיים אודות הקיבוץ. בספרו של צביקה דרור, שיצא בקיבוץ לוחמי הגטאות, מתועדת "תפילת האשכבה לחדר האוכל", שנסגר ב-1970 בטקס רב פאתוס, רגע לפני פתיחת חדר אוכל חדיש: "שלום לך חדר האוכל! שלום לך מטבח! שלום לאקונומיה, לסירים, למחבתות, לפרימוסים, לברזים הדולפים, לחריוני הזבובים שעל הקירות, למכונת פריסת הלחם המקרטעת, לחולדות הגדולות שתהיינה מסכנות (עד שתמצאנה את דרכן לחדר האוכל החדש). מה, מה לא עשינו כאן? כאן דיברנו באסיפות יידיש. כאן שרנו עד אור הבוקר שירי סוכנות, שירי העפלה, שירי פלמ"ח ושירי 'הלוך הלכה החבריא' ברוסית טהורה, שלא להזכיר את (מעט) השירים הפולניים. לכאן התכנסנו בעת שהפעמון צילצל".

בשנות ה-80 פירסם עמנואל טל מחקר על חדר האוכל הקיבוצי. במאמר "פרקים בהתהוותו ועיצובו של חדר האוכל הקיבוצי" (קתדרה) הוא מספר כיצד החל בשנות ה-20 המוקדמות, בכל עלייה חדשה אל הקרקע היו מקימים קודם כל את צריף חדר האוכל. "השינויים באורחות חייה של החברה הקיבוצית השתקפו לאורך כל דרכה בצורתו של חדר האוכל ובסדרים הנהוגים בו", הוא כותב.

חדר האוכל הזין את הקולקטיב באידיאולוגיה סוציאליסטית ובעוף מכובס. הוא תוכנן כמבנה שיביע את רוח הקיבוץ ומוקם במרכז החיים הציבוריים. מלבד מרחב לאכילה ובישול הוא מילא תפקידים מגוונים, כאולם אסיפות, הרצאות, שירה בציבור, המקום שבו נחגגו החגים וקבלות השבת, המקום שבו רבו והתפייסו, התעדכנו והתלחששו. כיום, חדרי האוכל הנטושים, הקופה הרושמת והקייטרינג, הבישול והאכילה במטבחים הפרטיים ובפינות האוכל הם סממנים מובהקים לתפנית שחלה בקיבוץ המתחדש.

האמנית מיכל שכנאי-יעקבי עזבה את קיבוץ יפעת לפני 20 שנה. היא חזרה לחדר האוכל הנטוש שבטבורו של הקיבוץ ב-2009 כדי להקים בו תערוכה ששמה "חדר האוכל כמשל", בהשתתפות 40 אמנים. לדבריה, "חדר האוכל הוא מקום טעון מאוד לחברי קיבוץ ובוודאי לעוזבי קיבוץ. הוא מעורר הרבה רגשות לכאן ולכאן, ולא קל להיכנס אליו. יש כאלה שעצובים לראות אותו סגור, שהוא מאוד חסר להם, ולאחרים זה מקום די טראומטי. אני הייתי מאלה, אך בעבודה על התערוכה הוצפתי בהרבה זיכרונות מהחגים והביחד".

בתערוכה של שכנאי-יעקבי הוצגו גם תצלומים עדכניים של חדרי אוכל בקיבוצים, מקצתם פעילים, מקצתם נטושים, והיתר עברו הסבה וכעת משמשים בין השאר מרכזי ריפוי בעיסוק וחדרי חזרות. "ברגע שהקיבוץ משנה את הייעוד שלו והוא כבר לא קיבוץ, חדרי האוכל הגדולים והמרכזיים, שכל חיי הקהילה התרכזו סביבם, מאבדים את התפקיד שלהם", היא אומרת. "מכל קהילה מופרטת נדרשת המון חשיבה איך להשתמש במבנה הזה כדי שלא יעמוד ריק ונטוש כמו פיל לבן במרכז הקיבוץ. שישרת את הקהילה ולא יפריע לחיים השוטפים".

חיים מסכם, על סמך הביקורים המרובים שעשה בקיבוצים במהלך העבודה על הספר: "הקיבוצים במצב הכי קשה הם אלה שבהם חדר האוכל לא פעיל. הם נגמרו כקיבוץ. האנשים כבר לא נפגשים, כל מה שאיחד אותם - הלב של הקיבוץ - הפסיק לפעום. כל אחד מסתגר בפינה שלו וזה עצוב מאוד. ישנו געגוע עצום לאוכל כסמל לקהילה שהיתה ואיננה. בקיבוצים רבים מתעקשים להחזיק את חדר האוכל כי מבינים שבלעדיו לא יהיה קיבוץ. לפעמים כל ההיכל הזה מתוחזק רק כדי להיפתח בחגים או בארוחה של שישי בערב, העיקר להמשיך ולתפקד כקהילה סביב האוכל".

עם כל הדיבורים בלשון עבר על חדרי האוכל, הופתעו חיים וורדי לפגוש במטבח המאובזר של קיבוץ סאסא שף איטלקי, חבר קיבוץ, שהצטלם לספר במדים מעומלנים שעליהם רקום שמו - צ'זרה. "הגעתי לשם והייתי בהלם", מודה חיים. "עברתי ב-50 קיבוצים לפני כן. ראיתי את המטבחים וחדרי האוכל. רק שם הרגשתי כאילו אני נכנס למסעדה של 5 כוכבים.

"בסאסא, שהכנסותיו נשענות על מפעל פלסן שמוכר פתרונות מיגון לכלי רכב לכוחות הביטחון האמריקאיים, הקימו חדר אוכל בהשקעה של מיליונים. כולם במטבח לבושים טיפ-טופ, שיא הפאר והטכנולוגיה. גילינו שכשיש כסף אין בעיה לקיים את האידיאולוגיה השיתופית. מגישים שם שלוש ארוחות ביום חופשי לכולם, דבר שלא קיים כמעט בשום קיבוץ. צ'זרה פונרו הוא לא בשלן, הוא שף, שהלך ללמוד וחזר לקיבוץ. אגב, כשהוא חזר עם הרעיונות שלו, המבשלות הוותיקות השתיקו אותו, אמרו לו, 'שב בצד ילד, אל תבלבל את המוח'. הוא חיכה ולאט לאט הלך ותפס את מקומו עד שהשתלט על המטבח, והיום המטבח מתנהל כמו מסעדת גורמה מוקפדת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ