בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשגיל חובב התחזה לרבנית

מאחורי ספר הבישול החדש באנגלית שכתבה רבנית חרדית על המטבח הישראלי, עומד גיל חובב. למה הוא בעד אבקת מרק-עוף ונגד טלוויזיה, ואיך מזהים אוכל ישראלי מבעד לפלצנות של מסעדות היוקרה

19תגובות

על מדף ספרי האוכל הישראליים, בין מארז פח לכרטיסיות מתכונים של בני סיידא ומדריך לחגים של כוכבי ערוץ האוכל, השתרבב בחודשים האחרונים ספר משונה, חדש, באנגלית, "Confessions of a Kitchen Rebbetzen". על כריכתו תצלום של אשה דתייה אדוקה במטפחת ראש פרחונית, עם גבה אל הקוראים. לקוחות חנות הספרים בוודאי מתעלמים מנוכחותו, מניחים שאיזה חנטריש אנגלוסקסי עיין בספר טראש חרדי, טייל איתו במעברים, וזרק אותו שם. ובכל זאת. עוצרים להביט ולדפדף.

על כריכתו האחורית נכתב: "הרבנית G.H.Halpern, אם לשבעה ואשת רבי מכובד, חושפת את כל האמת על בישול ישראלי יומיומי". הספר מורכב משמונה וידויים, מהקל אל הכבד. הווידוי הפותח, "זה הספר הראשון שאני כותבת. אני לא ארמה, חס וחלילה, ואטען שאני מנוסה בתחום הזה" - הוא רחוק מאוד מהאמת. אחיזת העיניים נמתחת על גבי 45 עמודים: וידוייה החושפניים של הרבנית היאכנע שגרה בקומה הרביעית, סיפוריה על בעלה הרב המלומד, רחמיה על אחיינה היושב בכלא על לא עוול בכפו, סלט הביצים של חמותה, שבעת ילדיה חובבי העוף - הכל בובע-מאייסעס.

מכיוון שמדובר בספר מתכונים ביסודו (הווידויים הם רק הקדמות לפרקי המתכונים), וגם
מי שיקנה אותו באהבה גדולה לדודים מאמריקה כנראה יפספס בדפדופו את העמוד היחידי שאיננו כזב, נגיש לכם כמתאבן ספוילר ספרותי - הווידוי השמיני: "או קיי, אז אני לא רבנית. אם לדייק, אני לא אשה. אני גבר. הומו. קוראים לי גיל חובב, אני בן חמישים,
יש לי בן זוג כבר עשרים וחמש שנים וביחד אנחנו מגדלים את בתנו בת התשע".

אילייה מלניקוב

הדראג-שואו שהרים חובב משכנע למדי. הוא הצליח לעבוד עלי, פתיה תמה שהתלהבה למצוא ספר חושפני של מתכונים מהמטבח החרדי, ובטח גם על כמה אחרים, שנעזרו ברבנית הבלבוסטה בהכנת קוגל ירושלמי. לחובב, בדחן שכמוהו, נמאס לשחק את המשחק ולחבר ספר מתכונים בהגשה פושרת, אז הוא ויתר על שירותיו של המוניטין שלו, נישק מזוזה ונכנס לדמותה של חוזרת בתשובה.

יהודי אמריקה יחייכו

חובב חיכה לי בסניף של רשת בתי קפה ותיקה, עם כוס יין לבן, בלי נרות קידוש, חלה, שמלה או מטפחת. "החלטתי לכתוב ספר אוכל וואחשי על רבנית ש"סניקית והאוכל שהיא מכינה לשבעת ילדיה. כך שיעשעתי את עצמי, וגם ראיתי בזה שליחות מסוימת. רציתי שיחשבו שהספר באמת נכתב על ידי רבנית, לכן שמי לא מופיע על הכריכה", הוא
מודה, "סיפרו לי שבירושלים אשה אחת החזירה את הספר שלי לחנות הספרים לאחר שגילתה שהוא לא נכתב על ידי רבנית. היא ביקשה את הכסף שלה בחזרה. ואני הייתי מאושר. אחרי כמה ימים ביקרתי בהוצאת מודן, שיחד עם ההוצאה הקטנה שלי, קרפד, הוציאה את הספר. רוני מודן אמרה 'לקוראת הזאת חיכינו', וכולנו הרמנו כוסית לכבוד התרמית. רוב הקוראים בולעים את הצפרדע הזו באהבה. מי שרוצה יכול להחזיר את הספר, בכיף. "אני באמת תוהה מה קורה לאנשים חרדים, או דתיים, שבאו מארה"ב, קנו את הספר, ופתאום נתקלים בווידוי האחרון? אני מקווה שזה באיזשהו מקום מעלה חיוך על פניהם, שזה לא מעליב אף אחד. מניסיוני למדתי שמעטים מאוד השמרנים. כשהאנשים האדוקים ביותר, הימניים ביותר או צרי האופקים ביותר, פוגשים מישהו שבא אליהם בלב פתוח, הם מצליחים לתקשר איתו על הבסיס הזה".

מה לך ולאשת רב? זו היתה משימה מאתגרת להיכנס לה לגרביונים?

לא התאמצתי בשום שלב להיכנס לדמות שלה. ברגע שהיא היתה שם, היא דיברה והייתי
לידה. לא היתי צריך להתחפש, או לפנטז. זה רחוק מלהיות ספרות, ואני נזהר מלהתייחס
לטקסטים האלה יותר מדי ברצינות, אבל חשוב לי להבהיר שזה לא נכתב בלגלוג על הדמות, אלא מתוך הערכה לנשים כאלה. היא ג'דה, לא פוסטמה. יש רבבות כמוה. היא נמצאת בלבי איפשהו. האהבה להזין אנשים, להאכיל משפחות ולהאכיל חברים, משותפת לכל מי שחובב בישול. כשאני, משפחתי וחברינו יוצאים לנופש, אני אומר תמיד לכולם, תטיילו ותיהנו, אני אשאר ואבשל לכם. זה הבילוי שלי, אני עושה אותו באהבה ויש לי סיפוק גדול מזה. אז אני מניח שלהאכיל שבעה ילדים זה אותו דבר.

"הכל התחיל", הוא מספר, "מזה שיום אחד הסתכלתי על ניג'לה לוסון בטלוויזיה, והבנתי
שאלילת מטבח כבר לא אהיה. יש לה כל מיני דברים זוגיים להציע, שלי אין. אמרתי,
אוקיי. אלילה לא, רבנית כן. נלך לקיצוניות השנייה. עם מעט אמונה, שום דבר אינו
בלתי אפשרי. הגשמתי חלום קטן שלי והפכתי לרבנית, על ידי כך תיקנתי שגיאה מתמשכת וחשפתי מהו המטבח הישראלי. רימיתי, בכך אני מודה, אבל מצפוני נקי. התוודיתי בסוף".

על הכריכה מודגש שהספר הוא Strictly Kosher (כשר למהדרין), זאת עוד הונאה?

"השתמשתי במונח הזה בכוונה כי הוא רבנית, וזוהי הנימה המסוימת שיש בקולה הרבני.
זה ספר כשר, הפרדתי בשר וחלב, אין בו פירות ים. ככה נהוג בכלל בספרי בישול, השוק
מבקש כשר".

אתה מתחזק?

"אני רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב. אני לא אוכל כשר, תוכניות הטלוויזיה שלי לא
כשרות, אין לי שום זיקה לדת. אני אתאיסט פר אקסלנס. לא רק שלא גדלתי בבית דתי,
אני חילוני מתוך בחירה והכרה. לא רק היעדר אלוהים, אלא תפישה שאין אלוהים ויש
מוסר אחר. אבל גדלתי לאורה של דת. אצל האשכנזים, אלוהים הוא נרגן ומעניש אותך.
אצל ספרדים זהו אלוהים אחר, ידיד של המשפחה. סבתי היתה אשה מודרנית ומשכילה, אבל היתה לה גם אמונה באלוהים, שהוא אלוהים נחמד שעוזר. לכן אני לא חושב שאלוהים באמת יתחשבן אתך כשאתה משקר שקרים לבנים. להיפך, הוא יצ'פר אותך על זה".

מדוע הרבנית שבדית לא מוכנה לחלוק עם הקוראים שלה את המתכון שלה למרק עוף?

"היה לי חשוב שהרבנית תהיה קצת קלפטע, קצת מתחסדת, וקצת... בספניולית אומרים
מטדרה, מעין אישה נחרצת. זה משהו שלמדתי ב 25 שנות עבודתי כמבקר מסעדות. אתה לא לוקח למסעדה פרסית את החבר הפרסי שלך, ולהונגרית את הדודה ההונגרייה. וכך, בספר שמיועד ליהודים אמריקאים, עדיף לא לתת מתכון למרק עוף כי בטוח לאמא שלהם היה מתכון שעבר במשפחה, והם יתאכזבו מהגרסה החדשה.

"זאת הפעם הראשונה שאני מוציא ספר באנגלית, אחרי שנים רבות של הפצרות. יוצא לי
להרצות לא מעט בחו"ל. הקהל סוקר אותי במבטו. בבריף שלו כתוב שאני ככה וככה ועשיתי ככה וככה אבל הוא תמיד חשדן, חושב שמרמים אותו ומבקש שאראה לו משהו באנגלית. כבר תרמתי מתכונים לספרים של כותבים מפורסמים אחרים, אבל זו קצת פדיחה להפנות לספר של מישהו אחר".

הרבנית משתמשת באבקת מרק עוף. ולא מפחדת להודות בזה, "אני אפילו חושבת שאלוהים נתן את אבקת המרק למשה במעמד הר סיני ולחש לו, 'והנה משהו קטן לציפורה", היאמספרת, זה גם וידוי שלך?

"אני משתמש באבקת מרק עוף כל הזמן. הילה אלפרט אומרת עלי שאני בטח מסדר שורות אבקת מרק עוף ומסניף אותן. הוצאתי ב"קרפד" חמישה ספרי בישול של יונתן רושפלד. אמרתי לו שאני לא אכפה עליו לכתוב שמותר להשתמש גם במרק עוף, כי אני מבין שזה המטבח שלו, אבל כדאי שיהיה מודע לכך שהקוראים שלו לא יתקינו ציר עצמות. הוא אמר, 'אבל גילי, זה כל כך פשוט, אתה שם את זה וזהו'. שאלתי אותו: ומי ישטוף את הכלים? מי יישאר בבית ארבע שעות עד שהציר יהיה מוכן? בוא נודה באמת, הרי המקסימום שהקוראים יעשו זה לקנות ציר עוף במעדניה, אם הם יחליטו להתפרע. די כבר, זה לא אמיתי.

"ואני נגד אנשים שמנפנפים בטמטומם כדגל. אני לא רוצה חלילה להטיף ולהגיד 'תהרגו
את כל הצירים ותשתמשו רק באבקה'. ברור שציר עדיף. אבל כשמבשלים ארוחת ערב ביום שלישי, בתשעים אחוזים מהמקרים אין לאף אחד ציר זמין. צריך להשתמש באבקות מרק העוף הטובות יותר והרעילות פחות, עם פחות צבעי מאכל. השם הרע יצא להן כשהן היו טטרזין עם קצת מונוסודיום. היום זה לא ככה. יש אבקות מרק טבעוניות אפילו, לא שאני משתמש בהן, אבל יש. אם אתה עושה את הארוחה לכבוד ארוחת הזהב של ההורים שלך ואתה רוצה להשקיע, אז תכין ציר עצמות".

זה חלק מהמאבק שלך בפלצנות? בספרך "בישול ב 5 מרכיבים" אתה מצולם כשעל ידך האמרה "הלאה הפלצנים!", שתי המילים האחרונות בספר הן "שימותו הפלצנים".

"גם הפלצנות וגם 'הלאה הפלצנות' הן שתי מגמות שמאוד רווחות באוכל. תראי, כל
המסעדות המדוברות בעולם הן סופר-פלצניות. אוכלים בהם וזה מגעיל. זה לא אוכל
שרוצים לאכול שוב. זה מצטלם נהדר, אבל זה לא אוכל. פופקורן מכפות רגליים של
תרנגולות הוא לא דבר שתחשקי בו באמצע הלילה..."

הצלחת להגדיר לעצמך מהו אוכל ישראלי?

"אוכל ישראלי זה דבר טוב וטעים, אנחנו יוצרים פה משהו נהדר, יומיומי ולא מתיימר.
אני פוגש הרבה עיתונאי אוכל, שפים, אנשים מתעשיית הקולנוע ופוליטיקאים שמגיעים
ארצה. אני יוצא איתם לשעתיים למסעדה או לשוק, עבור משרד החוץ או עיריית תל אביב,
בהתנדבות, ותמיד מזדעזע לגלות שהם חושבים שאנחנו אוכלים מרק עוף עם קניידלעך כל יום, או קינואה עם גרידת רימון - כי זה מה שכתוב במגזין של חברת התעופה. במקרה הטוב הם חושבים שאוכל ישראלי הוא ארוחת הבוקר הישראלית מהמלון, שממוחזרת מהסלטים של אתמול בשפע גדול, שזה מזעזע בעיני. במקרה הרע, הם חושבים שזה האוכל שמוגש במסעדות שף שמגישות סלסילה כוסברה. אף אחד לא אוכל את זה בבית".

רשימת המתכונים מייצגת את האוכל הישראלי ביותר בעיניך? גומבוץ, בורקס סמי, עוף בביסלי ובסבוסה?

"כן, מיש-מש של אוכל מעדות שונות. חלק מהמנות כבר התאזרחו וקיבלו טוויסט ישראלי.
כמו שניצל מחזה עוף או דברים כאלה. המטבח הישראלי עוד לא קיים, הוא לאט לאט מתקדם או מתיישר לכיוונים ברורים. אני מגדיר אותו לעצמי כמטבח מזרח ים תיכוני. יותר
חריף וצרוב שמש מהמטבח הים תיכוני, ועם פחות שמנת ויותר שמן זית. בורקס הוא סוג
של מזון האלים, למרות שאם הייתי חושב מה המנה האחרונה שהייתי רוצה לאכול בחיי, זה היה קובנה".

אבל לכדור שוקולד שהצעתי לך אתה מסרב. אתה אוכל על פי דיאטה מסוימת?

"אטקינס היא האהובה עלי ביותר כי היא מאפשרת לי להיות חזיר. יש לי את דיאטת השנאה העצמית, דיאטת 'אתה שמן דוחה ומכוער', דיאטת 'אין לך כוח רצון, טיפש אחד'. יש את דיאטת הלהגיד לעצמי יום יום 'השבוע בלי אלכוהול ובלי סוכר'... אני צוחק. אני לא
איזה כוסית אנורקסית. אני אוכל המון".

וחי ברגשות אשם?

"לא, אני גבר בן 50, זכותו של גבר בן 50 שתהיה לו כרס קטנה. תמיד כשאני מצלם
תוכניות אצל ערבים, הם אומרים לי 'אתה צריך להשמין'. מסתבר שבעיניהם באמת לא מכובד להיות מקל שקד. כמו שגבר צריך שיהיה לו אף גדול, ואנחנו מבינים את כל האלוזיות שבאות יחד עם זה, הוא גם צריך שתהיה לו קצת כרס. זה הדבר הגברי לעשות. אני משנן לעצמי שזה נלעג להיות רזה מדי אחרי חמישים. אבל למרות התאוריה הזאת, כשאני מבחין בצמיג אני רוצה להוריד אותו".
 

באמת הרבה זמן לא הפצעת על המסך הקטן.

"אני חושב שאני לא כל כך מתאים לטלוויזיה של העשור הזה. כי אני לא בלונדינית עם
ציצים גדולים".

אפשר לטפל בזה...

"נכון, אבל אין לי המרץ, וזה בסדר. אני לא מריר בנושא ואני לא מקטר".

אתה נראה בדיוק כמו שנראית מאז ותמיד, מה השתנה?

"פעם היה מקום לקירחים בטלויזיה, כיום אין. הטלוויזיה נהפכה להרבה יותר מסחרית.
במשך שבע שנים אני שיווקתי את הסדרה שעשיתי על זוכי פרס נובל, לכל ערוץ במדינה.
אף אחד לא הסכים לקנות אותה עד שהחינוכית הסכימה. צילמנו עונה וזה הספיק גם להם. פעם ציפינו שלטלוויזיה יהיו ערכים של חינוך ונשאנו אליה עיניים. היום לא. מערכת
היחסים ביני לבין הטלוויזיה היא כמו זו שבין סטרייטית להומו. ואני דווקא הסטרייטית. מה שיש לי להציע זה לא מה שהלקוח מחפש, שני הצדדים בסדר אבל הם פשוט לא  מתחברים. אמרתי את זה לידידי רן תלם מ"קשת", ולקח לו הרבה זמן להבין, הוא שאל
'רגע, אני הומו'?"

לא צופה בטלוויזיה, לא מצטלם לטלוויזיה, נמאס לך לגמרי מהמדיום הזה?

"היתה לי חרמנות לטלוויזיה בשנים אחרות. אני לא רוצה לעשות כל מיני תוכניות מלאות
פשרות ותוכן שיווקי ואמצע הדרך. בשביל מה? עכשיו על הפרק אתר אינטרנט שאני עומד להעלות עוד שבוע, foodspy.co.il", הוא אומר ומגיש לי כרטיס ביקור, "אני עובד עליו בעצמי. במצב התקשורת היום אתה חייב להיות המו"ל של עצמך, כי העיתונות הכתובה מאוד משתנה, וזה בעדינות, והטלוויזיה מאוד מסחרית, גם זה מאוד בעדינות.

"היה לי בעבר אתר בשם GILFOOD.COM אבל זה היה כשהייתי בפריים טיים של ערוץ 2 וזה היה מזעזע. הייתי מקבל 500 מיילים ביום של 'איך עושים מטבוחה?'. הורדתי אותו
מהרשת כי כל אחד שלא עניתי לו היה נעלב. עכשיו כשאני מחוץ לפריים טיים אני מניח
שאצליח לנהל את האתר, שיכלול ביקורות מסעדות, מתכונים, מדריכים לערים בעולם, הכל שלי.

"אני סוג של איש תקשורת אמורפי עם סל של עיסוקים. עיתונאי שיש לו בית, הוא מישהו שהולך לאכול אותה. צריך להבין שהעולם סביבנו משתנה ולהתאים את עצמנו למדיה. יש לי גם הוצאת ספרים, קרפד, ואני מגיש את פינת ביקורת המסעדות עד חמישים שקלים ב'בילוי נעים' בגלי צה"ל. זה דבר שתופס את האוזן והבטן. כמובן שאני מרמה לא מעט. אם המקום שווה, אני משקר באהבה ואומר על מנה של 70 שהיא עלתה 50. אם אלוהים רוצה להתחשבן הוא יתחשבן. תארי לעצמך שהוא היה קיים...".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו