בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שום, דם ודג מלוח עם שאול אברון

הוא ניסה להוציא לי את המרגרינה מהמערכת, ולהזריק במקומה חמאה וחומרי גלם משובחים אחרים. פרידה

50תגובות

את יום ההולדת ה–31 שלו ציין שאול אברון במסיבת־ארוחה חגיגית במיוחד. למען האמת, יותר מאשר מסיבה זאת היתה התרסה שמחה - רופאו הזהיר אותו שאיך שהוא חי, הוא לא יגיע גם לגיל 30. מצער שהרופא טעה באבחנתו ב–37 שנים קצרות בלבד. שאול מת בשבוע שעבר בטרם עת. היינו ידידים דרך חברים משותפים, לא על רקע קולינרי. להפך. איזה רקע משותף כבר יכול להיות בין מי שהתוודע כמוהו לראשונה בחייו למרגרינה רק בבית הספר, כך נהג לספר, לבין מי שהמאכל החביב עלי משחר ילדותי הוא לחם במרגרינה וריבה למעלה. בין מי שחי כדי לאכול בהכי גדול שאפשר לבין מי שסתם אוכלת כדי לחיות.

שאול נכנס לאמביציה. במחווה אבירית משועשעת הוא לקח אותי למסע חניכה קולינרי מרוכז בן יום - שיסתיים בכישלון - במוסדות אוכל מיתולוגיים תל־אביביים שהוא היה בהם בן בית, בניסיון להוציא לי את המרגרינה מהמערכת, ולהזריק במקומה חמאה וחומרי גלם משובחים אחרים. תל אביב באותם ימים של תחילת שנות ה–70 עוד היתה עיר בשחור לבן ולא ידעה להגיד גורמה. שאול יהיה זה שיהפוך אותו ל”סצינה”, בד בבד עם המצאתה מחדש של תל אביב כעיר ללא הפסקה, אוכלת, שותה, פלצנית. שלא בטובתו הוא היה חלוץ בין סוללי הדרך.

דודו בכר

כבר על הבוקר של אותו יום מר ונמהר נחתה על צלחתי בבית־אוכל אפלולי שאת שמו איני זוכרת ערימת קוויאר, יקר מציאות בימים ההם, כך הבנתי, אבל מה שהיה לי להגיד עליו הוא שהריח מזכיר לי דג מלוח. אפילו בלחם השחור והחמאה בצד לא נגעתי. המסע המשיך בקוביית בשר מדממת בעובי של תנ”ך מלא ובלי שום תוספות שירככו את ההלם, בנקניקיות שנראו לי כעדויות חיות לרצח עם, בערימת צדפים שלימים התברר לי שאלה היו צדפות או אויסטרים, מה אני יודעת. שאול עמד בגבורה וברוח ספורטיבית בתגובות הבטן שלי עד לאותו רגע שעל צלחתי נחת ראש שום שלם.

אני לא סובלת שום, בלי פשרות ובלי תירוצים. ניסיתי לעטוף את הכשל הגנטי במלים יפות ואמרתי ששום הוא תבלין כוחני שמסווה כישרון בישול מפוקפק, אבל לשאול כבר לא היתה סבלנות. שתינו עוד בירה אחת, וזהו. מאז לא החמצתי הזדמנות לקדם את תזת השום שלי, ללא הצלחה, עד שבראיון ב”הארץ” לפני כמה חודשים קראתי שהוא הודה לפני איילת שני ש”פעם נורא אהבתי שום, עכשיו קשה לי אתו. הוא משתלט על טעמים”. אין מצב שהוא זכר, אבל מבחינתי נסגר מעגל. שום אני עדיין לא סובלת, אלא שעכשיו יש לי הכשר מהרב. זה שנים שדרכינו לא הצטלבו, גם לא באקראי. עכשיו מאוחר להתנצל על הפדיחות. יהי זכרו ברוך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו