בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין חמאה למחאה: "בראסרי" חוגגת עשור

"בראסרי” בתל אביב פתוחה כבר 86,520 שעות ברצף, אבל מי סופר. מתי ורותי ברודו, שפתחו אותה ועוד כמה מסעדות מצליחות אחרות, מספרים למה הם לא מתכוונים לחגוג עשור לבייבי שלהם

18תגובות

מתי ורותי ברודו יכולים להתגאות בהישג מכובד: כל המסעדות שהם פתחו מעולם לא נסגרו - בשלב זה נהוג להוסיף, בלי עין הרע. הם נודעו כבעלי מגע זהב שפותחים את המקומות שלהם במקום הנכון, בזמן הנכון, ובקונספט הרצוי, שמנצח את כל המצוי באזור. בכל זאת, כשהם מסתכלים לאחור הם אומרים: “עשינו את כל הטעויות האפשריות”, ומתלוננים על רדיפת הרשויות ועל מעתיקים מזדמנים.

הם פועלים רק בעיר תל אביב. “קופי בר” היתה המסעדה הראשונה שפתחו, כשהיו זוג צעיר ונשוי שחזר מניו יורק, היא נפתחה לפני 18 שנה במתחם יד חרוצים בתל אביב, שהיה נידח אז, בתקווה להיהפך לרשת אספרסו. רעיון שנגנז. ב–2004 נפתח הסניף הראשון של קונדיטוריית “הבייקרי” בצמוד אליו, שמספק למסעדות שלהם מאפים טריים. ב–2008 הם נגסו בתחום לוהט וחדש, ופתחו את מלון הבוטיק “הוטל מונטיפיורי” ולרגליו מסעדה וייטנאמית־צרפתית זוהרת. ב–2010 נפתח חלל ההופעות ובית הקפה ברוטשילד 12, וב–2012 הם פתחו את מעדניית “דליקטסן”, שבקומתו השנייה משמש כמסעדה נונשלנטית, ברחוב יהודה הלוי. מסעדה נוספת שהם מנסים לטשטש את קיומה היא “אלברט”, שנפתחה השבוע ברוחם ובייעוצם הקולינרי בקניון רמת אביב.

השבוע, בכל אופן, התכנסנו לפי בקשתי כדי לציין עשר שנים לפתיחת ה”בראסרי”. רותי משמשת כמנהלת העליונה של חברת R2M שהוקמה לצורך טיפול במסעדות. היא אשה חרוצה, רצינית וצנועה, שמצליחה לשמור על העסקים ברמת צלייה וול־דאן ודואגת שלא יעלו באש. מתי, מלבד היותו ה”ממציא” של המסעדות הוא גם יזם היי־טק, מוציא לאור ואספן אמנות. יש לו דחף ליצור, חזון ואומץ להרים פרויקטים פיינשמקריים, בעסקים ובקולטורה.

גלעד בר שלו

מלבד זאת יש לו עוד תפקיד חשוב - הוא מבקר המסעדות הפנימי של הקבוצה. רותי: “במסגרת הביקורת האחרונה שלו הוא ביקר ב’בראסרי’ בלילה, ולמחרת הוא התקשר להודיע שהכל היה סבבה, אבל, המלצרית לא ניגשה מספיק, לא היה קשר עין אתה וזה הפריע לו. המוסיקה לא היתה מספיק נוכחת. וגם - הצלחת של הפסטה ונגולי היתה עמוסה מדי. ואנחנו מיד מתעסקים בזה”. לצדם יושב גם אורן שנבל, מנהל תחום המסעדות בחברה ומארח מקצועי שגם משלים להם את המשפטים.

נכון לסוף 2012, הברודואים, מבחינת סטטוס משפחתי, פרודים, אבל במסעדות הם עדיין משלימים זה את זה: בלעדיה הכל היה קורס, ובלעדיו לא היה קם דבר. הדינמיקה ביניהם סוערת: הוא נהנה להיזכר בתחילת הדרך, נמנע מלשמר תדמית רצינית ואומר מדי פעם דברים שלא מוצאים חן בעיניה. היא סותרת אותו, מחייכת אליו או גוערת בו, ומגישה את הגרסה שלה. אומרת משפט, מהוסס, בשקט, דופקת על השולחן כשצריך דגש ואז חוזרת לעבוד על האייפד שלה.

מניסיונכם, מה הכי חשוב לדעת כשנכנסים לתחום המסעדנות?

רותי: “בעיני להיות מסעדן טוב... ואני הכי אחמיא לעצמי, זה להיות אמן, עם חושים שלא לכל אחד יש אותם. חוש טעם וחוש אסתטי שאתה חייב שיהיו לך, אחרת אתה תהיה עוד עסק. הכי חשוב להחליט שזה העיסוק היחידי בחיים שלך. צריך להיות מוכשר. אתה חייב לשון טובה, חייב להבין באוכל ולדעת אוכל. אם משהו לא מסתדר, צריך להתעקש על זה. דרושה ההבנה שמנה כלשהי לא צריכה להיות אצלנו בשום אופן, גם אם 19 איש מתוך 20 בשולחן יאהבו אותה. כי את מרגישה משהו שאחרים לא מרגישים. כדי להיות מסעדן צריך גם לדעת איפה להעמיד את המדף עם הכוסות. אתה לא יכול לבוא עם התיק סכינים שלך וזהו”.

מתי: “אנחנו לא רצינו להיות מסעדנים רק כדי לעמוד בדלת וללחוץ ידיים בכניסה. אנחנו לא מאמינים שאתה יכול לבוא עם מעצב ושף, ולבנות מסעדה. ואם הבאת את השף והבאת את המעצב, לפחות תהיה המארח. יש הרבה דוגמאות שסותרות את מה שאמרתי אבל לא בארץ”.

גלעד בר שלו

אפשר להתעשר בעסקי המסעדות?

רותי: “לא”.

מתי: “אתה לא נכנס לעסקים האלה כדי לעשות הרבה כסף, אם אתה רוצה להתעשר, אתה בונה זכיינות לרשת, או פותח קייטרינג. מסעדות כאלה אתה עושה ממקום אחר. כמו שאדם מפיק סרט, או הצגת תיאטרון”.

רותי: “הרבה פעמים קיבלנו הצעות לפתוח קופי בר בירושלים, בהרצליה. שכפל את עצמך. תהליך ההקמה של מקומות כמו ‘בראסרי’, ‘דליקטסן’, או המלון הוא קשה וארוך. אבל ברגע שמצאת את הרעיון הנכון אתה לא רוצה לחזור על עצמך. זה כמו להיות צייר או פסל. התהליך הזה הוא בטח לא למטרות התעשרות”.

זה היה סיוט

את גיא פולק אתם מגדירים כ”שף על” שלכם. למה לא שומעים עליו? לא מצטטים מתכונים שלו בעיתון? לא רואים אותו מבשל בטלוויזיה?

מתי: “הוא לא רצה להיות סלבריטי שף, הוא לא הטיפוס. מה הטעם לקחת שף ולהפוך אותו לסטאר? זה לא תורם לו ולא לנו”.

רותי: “התחלנו לפתוח מסעדות לפני זה. בהתחלה אנחנו היינו במטבח”.

מתי: “מסעדות שף כפי שהן מוגדרות לא עניינו אותנו אף פעם, לא אהבנו אותן. השף כרעיון, כאיזה ישות של אינטרטיינטר - לא פתחנו כאלה מסעדות ומי שעבד אצלנו לא אהב את הדברים האלה. בזמנו במסעדות שף, בסוף הארוחה ב–11 בלילה אהרוני היה יוצא ולוחץ ידיים ליושבים בשולחנות, גם רושפלד עשה את זה באיזשהי תקופה. זה מאוד מאוד חינני, אבל זה לא אנחנו. לגיא היו המון הזדמנויות, אבל לא שיתפנו פעולה עם זה וגם הוא לא רצה להיות שם”.

אורן: אצלנו העסק הוא בפרונט לא בפרסונות.

רותי: בדיוק. זה המשפט הנכון!

מתי: זה אולי משפט נכון, אבל בסוף כולם מכירים אותנו.

ה”בראסרי” נפתח ב–22 בדצמבר 2002, בשעה 19:00, לפעילות של 24 שעות, 360.5 ימים בשנה. המסעדה פועלת כמעט ברציפות 86,520 שעות, על פי החישוב הבא: היא סגורה בערב יום השואה, בערב יום הזיכרון, ביום כיפור, ובמהלך ערב פסח. ובנוסף כל כמה שנים לימי שיפוצים. “הפתיחה של 24 שעות מהדקה הראשונה יצרה בעיות”, מודה רותי. “בלי הרצה, ביום שזה נפתח זה לא נסגר יותר. זאת היתה התעקשות של מתי”.

מתי: “ידעתי שאם לא נעשה את זה בפעם הראשונה לא נצליח, צריך להשלים עם הברדק.

אריאל שליט

רותי: “זה היה סיוט..."

“מתי: “אבל זה פתח את הלילה, זה שינה את איך שאנחנו רואים את העיר. ושינה את פני הרחוב. לפני כן היו רק ברים של 24 שעות ו’דיקסי’”.

ערב הפתיחה 300 תל־אביבים רעבים לחידושים עמדו בתור בחוץ. מאז, התור אמנם התקצר, אבל עדיין נדיר למצוא שולחן פנוי במסעדה שהתיישבה מול כיכר רבין, בטבורה של תל־אביב, על חורבותיו של בנק: “זה היה יום קשה, אנחנו זוכרים אותו טוב. נדהמנו לראות מה קורה שם. ההמולה שהיתה מסביב לא תוכננה”, נזכר מתי. “פתיחת ה’בראסרי’ הוא הרגע שסימל בשבילי את סופה של תקופה קשה של האינתיפאדה והמיתון. היא תמיד תתקשר לי עם הפיגוע ב’סי־פוד מרקט’. בעקבותיו העיר שותקה, המסעדות התרוקנו. בתקופה ההיא נפתחו רק ברים. ה’בראסרי’ סימן שיצאנו מהמועקה שהיתה ברחוב”.

מה הם גורמי ההצלחה של ה”בראסרי”?

רותי: “קודם כל. זה המיקום המדויק למסעדה מסוג ‘בראסרי’. מיקום היסטרי. הלא זה בראסרי, שחייב להיפתח ברחוב המרכזי ביותר, להיות פתוח כל הזמן, לכולם”.
אורן: “אבל עם כל הכבוד למיקום, יש עוד סיבות למה ה’בראסרי’ מצליח. אנחנו עושים שם עבודה קשה, יש לנו קונספט מאוד מדויק. האדפטציה שעשינו לתל אביב היא כמעט בשוליים. התפריט הוא של בראסרי אמיתי”.

רותי: “כל הרעיון של העשייה שלנו היא לפי הצורך של הלקוח. אם הצורך של הלקוח משתנה, אנחנו משנים את המקומות. הבראסרי נשאר בדיוק כפי שהוא נפתח, בלי שום תוספות, שינויים או הרחבות. זאת המסעדה השנייה שלנו, ולמדנו מהקשיים שנוצרו במסעדה הראשונה. ‘קופי בר’ הוא מקום קשה לתפעול: הוא בנוי כחדרים אז לא רואים את כל החלל, מנהל המסעדה היה צריך להיות חצי טבח, מאה אחוז עובד נקיון, וגם גנן, עם זרי הפרחים שצריך להחליף כל שבוע, וקערות הפירות. זה סיוט להחזיק את זה. לכן את ה’בראסרי’ פתחנו נקי, דידקטי, גברי. במטבח המסעדה החלטנו להשתמש בפחות מחבתות”.

מתי: “ההומאז’ היה מדויק. חזרנו למקום שממנו ה’בראסרי’ מגיע. אבל האוכל לא היה ברור לאנשים. התפריט יצר לנו בעיות עם המבקרים שלא הבינו מה אנחנו רוצים. הם לא הבינו את האוכל שמתאפיין באזור מסוים של מטבח, שבו יש למשל סנדוויצ’ים משולשים כל היום. אתה אמור להיבחן ברמת הדיינר אבל זה לא מה שקרה. הציפיות שלהם יחד עם דרישות הקהל, אילצו אותנו להתכופף”.

אילו התאמות ערכתם ל”בראסרי”?

רותי: “היה לנו מאוד קשה לחנך את האנשים. כשאתה מגיש לישראלי פטה כפרי הוא רוצה ממרח, ולא פטה שהוא קציץ, כמעט קציצה. קשה להם עם זה עד היום, אבל זה מסוג הדברים שהתעקשנו עליהם. אבל היו מלחמות בהן ויתרנו - בהתחלה התעקשנו על צלחות קטנות משום שהשולחנות לא גדולים, שעל הצלחת תוגש אך ורק החתיכה שהזמנת. אם הזמנת דג דניס, אז הדניס הנקי יוגש על צלחת לבנה בלי קישוטים. זה לא עבר. רצינו להגיש שניצל על צלחת, וזהו. הרצון היה הרבה יותר נאמן למקור”.

מתי: “היה גם המאבק על הקרמשניט המושלם, שיש פער בין איך שהוא נראה לכמה שהוא טעים. אם הוא טעים הוא נראה חרא. אם הוא נראה טוב...”

רותי: “ויתרנו על סלט עם קורקבנים ועל סלט ממאה אחוז עלי אנדיב. הבנו שצריך להוסיף לו אגסים מתוקים וחסה פחות מרירה. בסוף אתה מוצא את האמצע, שומר על נאמנות גדולה למקור ומצליח לפגוע בחיך הישראלי".

מתי: “עשינו את כל הטעויות בעולם בבניית המסעדה, התהליך הוא קשה. אבל הולדנו אמירה ויש המון פטריות של בראסריז בארץ. לפני כן אנשים לא ידעו מה זה בראסרי. זה האישיו פה. את הבראסרי האחרון שנפתח את מכירה? בתל אביב, ברחוב מונטיפיורי מול המלון יש איזה מישהו שפתח מסעדה”.

יבנה מונטיפיורי?

מתי: “אה כן. של מי זה בדיוק?”

התשובה היא יונתן רושפלד, וקבוצת עדי’ס לייף סטייל, מתחרים קשים על לבו של הקהל התל־אביבי. מתי: “... הם הגדירו את אותו תפריט עם הציורים האלה. זה בסדר, לא אנחנו המצאנו את זה. אבל אנחנו עשינו את זה מאוד מדויק לדעתנו. גם במסעדה של הבשר בנווה צדק לקחו את הצבעים של ‘הבראסרי’ ואת ביגוד המלצרים. זה מעניין לראות איך כל אחד מפרש את ה’בראסרי’. פעם זה ממש הפריע לי, היום כיף לראות את זה”.

רותי מופתעת לשמוע: “אולי לך. לנו זה פחות כיף”.

מתי מבהיר: “אני פשוט רואה את הכישלון של העיצוב שם. מה שאני ראיתי והם לא ראו”. רותי אומרת בהקלה “אה”. הם צוחקים.

לא שלנו דוט קום

הם לא מסוג המסעדנים שחוגגים אירועים קלנדריים כמו עשור למסעדה שלהם. “לא נדפיס תפריט מיוחד, אם את לא היית כותבת על זה בעיתון, לא היית רואה מודעה בנושא”, מבהיר אורן. אבל לרגל הראיון הם מפליגים אחורה בזמן ונזכרים במסעות לאירופה ובעיקר לצרפת, ועל מסע מחקר אחרון לפני עשר שנים לפאריס שבו הם סגרו את התפריט הסופי של המסעדה. רותי מנסה להיזכר בשם השוק בו מצאו את המנורה של ה”בראסרי”, “שאחר כך כולם העתיקו בכל פאקינג מסעדה בתל אביב".

אגב העתקות מתי אומר: “לפחות העתקנו את עצמנו מצוין עכשיו בקניון רמת אביב...”

רותי: “קפה ‘אלברט’ לא שלנו! אנחנו רק עיצבנו את המקום, וכתבנו להם תפריט עם חלק מהמנות שלנו”.

מתי: “חוץ מזה מחצית מהעובדים שלנו עובדים שם”.

רותי מתעצבנת: “איזה דביל! ממש לא! מי עובד שם?”

מתי: “יש את המלצרית, וזה מהמטבח, ועובדים שפיטרנו”.

רותי: “הם לא עובדים שלנו! המקום הזה הוא לא שלנו דוט קום!”

אורן מסביר: “יש לנו בעיה להזדהות עם המקום כי הוא לא שלנו, והם מספרים לעולם שזה כן שלנו”.

רותי: “חושבים שאנחנו נמצאים בקניון. אנחנו מתנגדים למסעדות בקניון. עשינו עבודה מאוד יפה בעיצוב. אבל כל זמן שיש לנו מסעדות לא נתעסק בדברים כאלה שוב”.

אורן: “רותי אמרה לפני שבוע שהיא לא תחזור על זה אף פעם ושאלתי אותה מה אם יציעו לנו לפתוח מקום בחוץ לארץ? היא ענתה שאם יציעו לנו במוסקבה אפשר לדבר על זה”.
הכל זה “בראסרי”?

מאיר אדוני אמר בראיון ל”ליידי גלובס”: “אומרים עלי שהתרבות שלי היא פלצנית ויומרנית. נכון, אני לא פונה לכל העם, אבל אני מביא לכם משהו אחר. מה, הכל זה ‘בראסרי’ ו’קופי בר’? אז אני עושה משהו שהוא אחר, והם אפילו לא באים לטעום את זה. זה מטריף אותי מה שרץ פה, הזבל שרץ בכל המסעדות. הפנקוטות והפבלובות הפאקינג חרא שרץ בכל העיר - זה מה שאתם רוצים? אז אני לא משחק את המשחק הזה”.
מה דעתכם?

אורן: “מאיר אדוני לא התכוון שזה ייצא ככה, והוא התנצל”.

רותי: “הוא שלח לי מכתב. דברים יוצאים מהקשרם, הוא היה עצבני באותו יום. זה קרה גם לי פעם”.

מתי: “זה לא הובן, הוא התכוון להגיד שה’קופי בר’ וה’בראסרי’ הם סבבה, אבל יש עוד אוכל ואף אחד לא נותן לו כבוד. הוא כועס על העיתונות שלא יודעת להבחין בין סטייק לבין פלאפל, לבין ה’בראסרי’, לבין האוכל שלו. הוא מתוסכל מזה, והוא צודק”.

כמו בכל שנה, זכיתם בטקס בפרסי האוכל של “טיים אאוט” תל־אביב השנה, בקטגוריית הבראסרי הטוב ביותר ‏(“הוטל מונטיפיורי”‏) ובארוחת הלייט נייט הטובה ביותר ‏(“בראסרי”‏). מה דעתכם על התחרות הזאת?

מתי: “אני הייתי שם אז אני יכול להגיד שזה ניסיון נאיבי, לוקאלי וטוב. ‘טיים אאוט’ נולד ביום שה’בראסרי’ נולד, עכשיו חגג עשר. בימיו הראשונים נתנו להם לתלות פוסטרים על החלונות של ה’בראסרי’. הוא שינה את פני הביקורת המקומית, לפני כן הביקורת היתה שכולנו נמצאים בקלחת אחת ואין צורך לייצר ערך שלילי, בוא נייצר ערך חיובי. ואז נוצר טרנד חדש, במהלכו מסעדנים הפכו לסלבריטים. לפני כן הם היו סאקרים שרצו לתת לאנשים אוכל רע במחיר יקר.

רותי: “אני מתנגדת לזה. ל’טיים אאוט’ בכלל אבל לא רק”.

איזה עיתון את אוהבת?

רותי: “אני לא אוהבת עיתונות, אני חושבת שהיא לא אמיתית”.

מתי: “רותי לא אוהבת עיתונות כי היא מרגישה פגיעה וזה טבעי. אני הלכתי לטקס והרגשתי אהוד, רצוי, פירגנו לנו”.

אני לא מבינה למה יש לך משהו נגד העיתונות. בחמש השנים האחרונות נתקלתי רק בכתבות מפרגנות בטירוף של כתבים שמעריצים אתכם. כתבות פרופיל עלייך, רותי, שמהללות אותך ומספרות כמה יפה התלבשת ובאיזה מקצועיות את מנהלת את החברה, כולן כתובות באותו שטאנץ.

רותי: “לא קראתי אותן”.

מתי: “מה שאת ראית כמפרגן, היא לא רואה ככזה”.

רדיפה של קלגסים

כמה עובדים אתם מעסיקים?

רותי: “570–600”.

ממש מפעל.

מתי: “אם הייתי בא ומצהיר בהתחלה שאני הולך לפתוח מפעל שיעלה איקס מיליונים ויעסיק עובדים מרמת כישורים אפס ועד אקדמיה הייתי מקבל מהמדינה תמיכה... אותנו לא רואים ככה”.

אורן: “אותנו רואים רק כפושעים. שמת לב לקמפיין בטלוויזיה? הוא אומר שמעסיקים הם קודם כל עבריינים”.

מתי: “בטח בתחום ה’הסעדה’”.

הוא חוזר על המלה כמה פעמים ומגחיך אותה. “אחרי זה הם רוצים את החמישה שקלים מהמלצרים המסכנים האלה, לכאורה, כדי שישלמו להסתדרות. הופכים אותנו לעבריינים כל שני וחמישי. עכשיו משרד הבריאות דורש שנציין ערך קלורי בתפריטים שלנו, צעד שאומר - בוא נגרום לך לשקר. הרי אי אפשר לדעת כמה חמאה הטבח שם במנה. מה הקשר?”

אורן: “אבל התקנה הכי גרועה מאז תחילת דרכנו היתה המרדף אחרי עובדים זרים, לפני 10 שנים, כשהקימו את משטרת ההגירה. אלה היו השנים הכי קשות שלנו, התפרצויות לעסק באמצע סרוויס כמו קלגסים, ולשלוף אנשים מהחיים שלהם ומקום העבודה שלהם. על הרקע הזה הקמנו את איגוד המסעדות החדש. מול זה כולם התאגדו ואמרו וואלה, אי אפשר ככה. ועכשיו זה חוזר”.

מתי: “זה והטיפים של עמיר פרץ. הם מדי פעם מבצבצים מחדש”.

דרושה אישיות מיוחדת בשביל לעבוד ב”בראסרי”?

אורן: “העובדים מרוויחים יפה על כל משמרת אבל זאת מסעדה שמאוד קשה לעבוד בה. אין הרבה מסעדות בתל אביב שמלאות כמעט כל הזמן, זה קשה. במסעדות רגילות, יש סרוויס של שעתיים וחצי בצהרים ועוד שלוש שעות בערב. ‘בראסרי’ הוא מקום שלא עוצר אף פעם. המשמרות ארוכות וקשות. צריך להיות איש חרוץ ולאהוב מאוד את המקצוע”.
היו כל מיני דיבורים על כך שתפתחו שוק אוכל במתחם התחנה, או מלון בוטיק בירושלים.

מתי: “זה בסוף לא יקרה”.

בעקבות המחאה תרמת חלקים ממבנה הבאוהאוס ברוטשילד 69 לפעילי המחאה החברתית שמפעילים במקום את “בית העם”. מתי אתה מתכוון לקחת אותו בחזרה?
מתי: “אחרי ארבע שנים אני מקווה להתחיל לבנות בעוד חודש חודשיים. עדיין לא קיבלתי את ההיתר. בסופו של דבר יפתח שם מלון דירות. ולמטה יהיה סוג של... מרחב ציבורי שקשור לאוכל גם. אני לא יכול לדייק, זה עוד מוקדם מדי”.

זאת היתה תרומתכם למחאה החברתית?

מתי: “אנחנו כולנו כאן תמכנו במחאה עד הסוף. לא שונה מסתיו שישנה באוהל, הרגשנו מרומים מהתהליך הכלכלי ועדיין מרגישים מרומים. אם יכולתי לשים את הבניין אין יור פייס לראש העיר על ההתנהלות של העירייה, והמדינה - שמחתי לעשות את זה. האם זה היה חכם? לא יודע”.

אתם מתכננים לצאת מתל־אביב בזמן הקרוב?

מתי: “אנחנו לא חוצים את העירייה. זה הכי צפון שנגיע”.

מה חשב העיתונאי דניאל רוגוב על "בראסרי" ב-2003

חודש לאחר פתיחת הבראסרי, בינואר 2003, ביקר במקום עיתונאי “הארץ” דניאל רוגוב, ואלו היו מסקנותיו:

“עיצוב המקום יפהפה, ולכן אין פלא ש”בראסרי”, שנפתחה לאחרונה, גדושה בסועדים מהבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרות. מה שמפתיע במסעדה המקסימה, לעומת זאת, הוא מספר הליקויים באוכל ובשירות - והם מפתיעים במיוחד בהתחשב בכך שבעלי “בראסרי” הם גם הבעלים של “קופי בר” הוותיק.

הפטה בסגנון כפרי במעטה בצק, שהזמנתי למנה ראשונה, היה עשוי בעיקרו מעוף ולא הכיל כלל כבד חזיר או שומן חזיר, לא היה עטוף, כמקובל, בבייקון, ומעטה הבצק היה לח מדי. מנה ראשונה נוספת שטעמנו היתה אמורה להיות גרוודלקס על בליני, אך הסלמון היה לא יותר מאשר פרוסות סלמון מעושן, ולא נתחי סלמון כבושים ומתובלים בפלפל שחור ועשבי תיבול. מה שאמור היה להיות בליני דק ואוורירי, היה יבש מדי, עבה מדי ותפל מדי, והזכיר יותר פנקייק אמריקאי מאשר בליני בסגנון צרפתי־רוסי.

שלוש פעמים ביקשנו תוספת של לחם לפני שהוא הובא לשולחננו, וכאשר המאפרה המלאה שלנו הוחלפה סוף סוף, הונחה במקומה על השולחן מאפרה רטובה. שאלת העישון היא סוגייה בזכות עצמה, אך כשהעישון מותר, הנחת סיגריה שאך זה הוצתה במאפרה לחה היא חוויה מתסכלת למדי.

המנה העיקרית הטובה ביותר שטעמנו היתה של דג דניס, שצופה בנדיבות בצ’ילי וסומק לפני שנצלה על הגריל. הציפוי השחור היה מצוין והדג עשיר בטעם. הבעיה היתה בתוספת - גרסה מאכזבת של גראטן תפוחי אדמה.

למרות מה שנראה כרשימת תלונות ארוכה, אין ספק שזה מקום מקסים, שיש בו פוטנציאל למצוינות. התפתחותו של “קופי בר”, הזוכה זה שנים לפופולריות מוצדקת, מעוררת אופטימיות לגבי “בראסרי”, ואני מקווה לשמוע בעתיד הקרוב שהמנות השתפרו לרמה שהבעלים והצוות בהחלט מסוגלים לה. באותו רגע, אמהר לשוב לכאן”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו