בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צחי בוקששתר שולף את התרווד

לאחרונה פתח צחי בוקששתר דף בפייסבוק עם חומרים וזיכרונות מימי המסעדה האגדית שלו, “התרווד הוורוד”, והתגובות הנלהבות הניעו אותו להרים, כדבריו, “ג’ם סשן קטן וחביב של אוכל”. הוא לא פותח את המקום מחדש, אל דאגה, אבל מה רע בכמה מנות קלאסיות עם סיפורים עסיסיים?

9תגובות

ישראל מלאה במבנים שאיכלסו בעבר עסקי אוכל ושתייה שנסגרו, עברו דירה או פשטו את הרגל. לפעמים מאחורי מבנה קטן ופשוט מסתתרת רשימה ארוכה של מקומות בילויים היסטוריים, אבל אלו לא צילקו אותו בשום צורה. רמונט קטן, וכיום החיים מתנהלים בו בשקט.

הבניין הרגוע ברחוב בלפור 15 בתל אביב איכלס בין השנים 1984 ו-1993 את "התרווד הוורוד", מסעדה שרשמה פרק צבעוני בתולדות הקולינריה הישראלית. אז יכולתם להזמין בה מקום בטלפון 202302. כיום זהו מבנה מטופח, סימטרי למראה, צבוע בצהוב, שעל גגו הנמוך נדמה שהוצנח בניין אחר, לבן ומלבני. אין שום סימן לכך שפעם פעלה פה אחת המסעדות שסימלו את "שינקין", לא הותקנה על הקיר פלטה כסופה שמתארת כאן היה וכאן אכלו וכאן שבעו ואז סגרו.

"בטח רבים יגידו שזאת לא היתה מסעדה חשובה, למה אני צריך להיכנס לוויכוח הזה?" שואל צחי בוקששתר, "אבל לא היו עושים דבר כזה גם אם פול בוקוז היה פותח פה מסעדה. בישראל שאני גדלתי בה היה יותר סיכוי לאיש צבא לקבל שלט הנצחה כזה. האמת שגם בימי המסעדה לא היה שלט גדול שהכריז שהיא פה. לא מתוך סנוביזם, פשוט הייתי צריך איזשהו סינון, כדי שלא יבואו סתם אנשים עם כסף וירצו לאכול ויקבלו אוכל שהם לא אוהבים. דווקא אהבתי שחיילים היו באים עם החסכונות שלהם, הייתי מפנק אותם ודוחף להם אוכל מעודן. אחרי כמה שנות פעילות שלא היה שום ציון דרך, ואנשים היו תופרים את הרחוב בחיפוש אחר המסעדה, התקנו אותיות על הקיר, מ ס ע ד ה."

איליה מלניקוב

בימים ההם בוקששתר היה טבח צעיר שחזר לישראל לאחר הכשרה אינטנסיבית במסעדות מעולות באירופה. הוא סירב לכמה הצעות מפתות מהצד השני של העולם כדי לפתוח את המקום הראשון שיהיה שלו, בחותמתו האישית, ליד הבית. ב"תרווד הורוד" שפתח יחד עם לינדה בוקששתר, אשתו דאז, ועמיר ניצן שותפו, הוא היה השף־האמן, ובצורה מאוד לא אופיינית לתקופתו הוא הרשה לעצמו להתפוצץ על כל צלחת וצלחת בניסויים חדשניים, שבירת כללים ושילובים תמוהים. לקהל רק נותר ללעוס בשקט את מה שרקח, פרגמנטים מעודנים ממחשבותיו הפראיות ביותר, וללמוד איך הוגים את שם משפחתו המאתגר.

הם אהבו את זה שבכל יום התפריט במסעדה השתנה לחלוטין. הם אהבו איך שהעברית הבוקששתרית תיארה את המנות, ואת צוות המסעדה שזוהה עמה, ונהנו להיות חלק מהמועדון הברנז'אי הארטיסטי המעודן שפוקד את המקום ורושם חוויות קולינריות חד־פעמיות. אלו היו ימי הרוק'נ'רול של בוקששתר, הרבה לפני שהוא ביסס את התדמית היותר מוכרת שלו כשף העגלגל והידען מתוכנית הבישול "טעמים", שלעד תשודר בשידורים חוזרים בטלויזיה החינוכית.

המחיר: כ”ה שקלים

בוקששתר, בן 55, משקיע כיום את עיקר זמנו ב”בלאק בר'נ'בורגר”, מסעדת המבורגרים בת 15 סניפים, אליהם הוא מגיע באופניים או באופנוע. במקביל הוא מייעץ למסעדות, עושה סטיילינג לצילום אוכל ומעביר סדנאות שונות. לפני שנתיים צילם את התוכנית האחרונה שלו בטלוויזיה, שהיתה "מישהו לבשל איתו". משהו אחד בכל זאת מטריד אותו. "אני מת לחזור לכתוב. אבל אין יותר כסף בעיתונות, ואם כבר להתנדב, אני מעדיף לעשות את זה למטרות יותר נעלות", הוא אומר.

בסוף, כמו רבים אחרים, הוא מצא היכן להתבטא. לפני כמה חודשים, במין ניסוי אינטרנטי חברתי שנבע מפרץ נוסטלגיה מוכחש, בוקששתר פתח כרטיס משתמש למסעדה הישנה והסגורה שלו, "התרווד הורוד". ראשית הועלו תמונות מהימים ההם, ופרסומות מעיתון "העיר" בסגנון: "דרושים 24 מבקרי מסעדות. אנחנו מקדמים בברכה את כל מבקרי המסעדות המעוניינים לדווח לקוראיהם על מקום קטן ונעלם, המגיש אוכל מעניין, מעניק שירות נעים וענייני ומאפשר לכל מי שמעוניין בכך לאכול ארוחה שלמה ומהנה תמורת כ"ה שקלים. אנו מודים כי נעשה כל מאמץ להנעים שהות של כל מבקר. נ.ב. ליותר מ-24 מבקרים אין מקום. התרווד הוורוד".

אבי גנור

בהמשך הוא חיפש אחר לקוחות ועובדים מהעבר, ואז העלה קטעי עיתונות רכילותיים משנות ה-80, קשקושים מספר האורחים, ותפריטים. בתוך כמה שבועות, הלקוחות, הטבחים והמלצרים - כיום בני ארבע פלוס עד חמישים פלוס - הצטרפו לחגיגה. בוקששתר מסביר, " דיברתי עם הבן שלי על זה שאולי כדאי שנפתח עמוד ל'תרווד הורוד’, ובתוך 2 שניות הוא הקים לי דף או קיר, והסביר לי מה לעשות. הוא בן 12. אז שלחתי קצת בקשות חברות, וזה התחיל לרוץ די מהר בעצמו. זה פנטסטי, את לא מאמינה. כל יום אני מקבל הודעות, מיילים מאנשים, דרישות שלום שמציפות אותי בזיכרונות. זה היה מקום מטורף לתקופתו, הבנתי את זה רק אחרי סגירתו.

“אני לא יודע אם זה מותר בכלל להשתמש בפייסבוק בתור פעילות החייאה למסעדה, יש שאומרים שזה נגד חוקי הפייסבוק ובקרוב תבוא משטרת הפייסבוק ותעצור אותי. אני גם לא יודע אם יש לזה איזשהו ערך מסחרי, אבל האווירה באתר הזה משגעת, ומלאה באוכל”.

עקב מגבלות הטכנולוגיה, שהיא בעיקר ויזואלית ואינה מאפשרת לחלוק ריחות וטעמים, בוקששתר נאלץ לקום בכל זאת מכיסא המחשב, וכך הוא הודיע בוקר אחד: "החברים לוחצים, ואכן אני מתכנן לעשות כמה ימים של שמחת חיים תרוודית וורודה בקרוב. בינתיים, לחימום הקנה ואימון המטרפה, ג'ם סשן קטן וחביב של אוכל עם יאיר פיינברג".

האירוע, במחיר 195 לאדם, יתקיים ביום חמישי הבא, בשעה 20:00 בבית FeinCook (דרך בן צבי 84 תל אביב, בניין פנרמה, קומה שישית, סטודיו 633). זו תהיה הראשונה מתוך סדרת מפגשי מחווה בהם יחגגו מחדש מסעדות שהיו אבן דרך קולינרית בישראל. בחודשים הקרובים יתארחו במקום ישראל אהרוני, עופר גל, ליאון אלקלעי ובועז צאירי, למפגש של אוכל שיתבשל מול הקהל ובעזרתו. על פי הפרסומים, יאיר פיינברג יארח את צחי בוקששתר לארוחה ניסיונית, במהלכה הם יקימו לתחייה מנות אייקוניות של מסעדת “התרווד הוורוד” בפרשנות חדשה, אישית ומקורית.

מילצרו: גלעד ארדן ואסף הראל

לקראת המאורע בוקששתר מקיף עצמו מבוקר עד ערב בתפריטים ישנים ומנויילנים. "היום התפריטים שלי מאז נראים לי נורמליים. בזמנו נחשבתי לפסיכי לא פחות מאייל שני של היום. הנה, באחד התפריטים התעקשתי לכתוב 'לענה דרקונית' במקום טרגון, נמנעתי מלועזית. היום אני שואל מה כואב ליהודי לכתוב פילה? אז התעקשתי לקרוא לזה נתחוני מותנית בקר, היו לי כל מיני קטעים של צעירים. אבל המבנה בתפריט היה נכון, תמיד הקדשתי מנה אחת לאנשים נורמליים, כדי שאם מישהי מגיעה עם אבא שלה יהיה לו מה להזמין. במקביל, תמיד היו שפע מנות מופרעות, כמו 'תרביך של ריאות בגרגרי חרדל'.

“היום הייתי מפרט קצת יותר על כל מנה, הצמצום בתיאור המנות נבע מקוד מוסכם עם הלקוחות הקבועים, שידעו בדיוק לאיזה מנה אני מתכוון על פי הכותרת שלה. עכשיו שאני עושה את הג'ם אצל יאיר פיינברג, וזה מתנקם בי. כי כשאני מבשל משהו אני לא זוכר למחרת איך עשיתי אותו, בטח שלא אחרי 25 שנה. עדיין לא החלטתי מה בדיוק לבשל בג'ם."

בכל זאת, הורכבה רשימת מנות: מרק דלעת ותפוזים חריף, כבד עוף ברוטב קפה ותמרים, ארטישוק ירושלמי בהולנדייז נענע, דג ים משובח אפוי בעישון קל על סלט כרישה חם, חזה אווז ברוטב שוקולד, אי חוואייג' צף בשלושה רטבים...

לכתוב שאתה מקים מחדש את התרווד הורוד?

"לא! אני לא בקטע של להקים אותה, טפו טפו טפו ישמור האל. אני מעוניין רק לעשות כמה ימים של פאן, אני מקווה למצוא את האורחים הישנים ולמשוך אותם לשם."

מה עם המלצרים?

"אולי הם יבואו. השאלה היא - יבואו בתור מה? לא איכפת לי שהם יגיעו בתור לקוחות. אבל באירועי השחזור אני חושב שהם ייאלצו לסחוב צלחות."

איפה הם היום?

"קראתי בראיון עם גלעד ארדן שבעבר הוא היה מלצר ב'תרווד הורוד', אבל אני לא זוכר אותו בכלל. גיא איילון הוא כיום הומיאופת, גדי בן חיים עורך דין מוצלח, נורא יפה. אביחי זיו (שוקו), הוא שחקן תיאטרון. יואב פרידור הוא חתיך כזה. רן רומן הוא כיום איש עסקים רציני בארצות הברית. רועי ארדיטי, בעלי ‘פטלינה’, מסעדה חמודה בצהלה. אריק חיות, מוזיקאי. הוא חי בברלין ומופיע לפעמים בישראל, הוציא לאחרונה אלבום. יובל ינאי, רק מצאתי אותו לפני יומיים. יש לו מלא ילדים וזה. אורי בן דרור, כיום הוא חלק מ-MU דיזיין. הוא רצה לעזור לי בעיצוב המסעדה בזמנו אבל הייתי אידיוט ולא הסכמתי.

“אסף הראל רימה אותי. הוא בא לראיון עבודה עם שפם ולכן הוא ישר התקבל, ואז כשצלצלנו אליו כשהגיע תורו לעבוד, הוא הגיע בלי שפם. בכל זאת קיבלנו אותו כי אהבנו אותו. עופר עצמוני ז"ל, היה אישיות דגולה. בן אדם מצחיק. בהתחלה, כשהוא הגיע, שאר המלצרים קצת התרעמו, הוא לא היה בסגנון שלהם. הוא היה כזה קטן ורזה והם היו חתיכי־על. הוא נהג לדבר המון עם הלקוחות וכך גם הצוות לאט לאט גילה אותו, בייחוד לאחר שלקוחות צלצלו כדי לשאול מתי הוא עובד. יואל ואייק הוא בעלים של המסעדה המקסימה ‘ג'מילה’ בנחלת בנימין בתל אביב.

“המלצרים של ‘התרווד הורוד’ עברו עם המסעדה תקופות נורא קשות, בהתחלה באינתיפאדה הראשונה, ואז במלחמת המפרץ ובהמשך בקריסת הבורסה. אבל לא נהגנו לחתוך ורידים. אם ראינו שבערב אחד יש רק שתי הזמנות, היינו מתקשרים לדחות אותן, ויורדים העירה לבלות. אחרי שנתיים היה די מפוצץ, טוב, מסעדה קטנטנה. אבל בשנים האחרונות, זה כבר לא תיקתק כמו שצריך.

"המוזיקה בתרווד היתה מדהימה. תקליטנים ישראלים של אז היו יושבים עם פנקס במסעדה כדי לרשום אילו שירי אייטיז התנגנו שם. המלצרים היו מקליטים אוספים על קסטות, והיתה ביניהם תחרות פנימית איזה קסטה תישחק ראשונה. אני לא כזה טיפוס נוסטלגי, לא שמרתי את הקסטות. אני מתאר לעצמי שזרקתי אותן. נותרו לי כמה קלסרים של תפריטים יומיים ששינינו את תוכנם יומיום. אבל זה בסדר, יום אחד הם יירטבו או יישרפו ונזרוק אותם".

סרפדים זה חומר נהדר

מיכל פוני העלתה לקיר של “התרווד הורוד” תפריט מיום החתונה שלה, שנערכה במקום ב-11 בספטמבר 1992: "חזיר בעישון קר ברוטב ריחן, גלילת עגל מתובלת, מאפה ברוקולי בסלמון, גבינות מטוגנות ברוטב מנגו, ברווז בתפוזים, מרק קרם דגים מעושנים, ארנבת על מצע עדשים, צלע חזרזיר ברוטב יין, שמך ברוטב פלפלת אדומה, זנב תמסח ביוגורט ונענע, סלט ירקות חם עם חזיר מעושן, סלט מולארד בקצפת חזרת לבנה, פסטרמה על האש, אגסים מעושנים ברטבי וויסקי ושוקולד, סורבט תה מעושן. מחיר הארוחה 120 ₪ לאדם".

מאיפה השגת את חומרי הגלם לארוחות שחיתות כאלה? תמיד בסיפורים מהתקופה הזו מדגישים את פעילותם המבורכת של דיילינו בהברחת חומרי גלם מכל קצוות תבל ישירות למסעדות היוקרה.

"הרעיון הראשוני שלי היה לעשות מסעדה שבה אנשים צעירים יבואו ויאכלו בסבבה אוכל שמטופל במקצועיות ממוצרים כמו כבד עוף. את כבד האווז הכנסתי בלחץ הקהל. כבר אז אני לא אכלתי כבד אווז. המסעדה נפתחה עם העיקרון שכל ארוחה תעלה 25 דולר לאדם, אבל אחרי פחות משנתיים ובעקבות לחץ הקהל העליתי את המחיר ל-40 דולר ואתו השתנו המוצרים.

“האמת של המסעדה היתה להגיש אוכל ישראלי, מקומי. זה הוצנע יותר מדי בשיווק שלה. וזה לא היה קל. בהתחלה לא היה כלום בארץ. מבחינת עשבי תיבול ניתן היה למצוא רק שמיר ופטרוזיליה. עד שחומייני עלה לשלטון באיראן והוא הציל את המצב. כשיהודי איראן עלו, השוק התמלא בעשבי תיבול חדשים, עלי ראשד וזה, נהיה סבבה. את הארנבות קיבלתי מאחת חמודה עם ארנבות נפלאות מזכרון יעקב. היו גם כמה דיילי אל על שהביאו הפתעות מחוץ לארץ כדי לפנק את האורחים, אבל זה היה נגד העקרונות שלי. לי היה יותר כיף לבשל בחובזה, למשל.

“היה לי שוטף כלים, בחור ערבי מבוגר מסג'עיה שחשב שאנחנו ילדים מופרעים. בכל פעם שקטפתי סרפדים הוא היה מעלים לי את השקית ואומר 'אין מצב שאני נותן לכם לעשות שטויות כאלה, אתם תהרגו לי פה אנשים'. בסוף אבא שלי התערב ושיכנע אותו להפסיק. סרפדים זה חומר גלם נהדר".

מתי הצטרפת לרשת החברתית?

"הפייסבוק הזה הוא נחמד, הצטרפתי אליו לפני כמה שנים אבל עד לאחרונה נמנעתי מלהיסחף לתוכו. כשהיתה לי יום הולדת לפני שנתיים, חשבתי לעצמי - אולי העלבתי כבר יותר מדי אנשים? אף אחד לא הרים טלפון להגיד יום הולדת שמח ולא שלח מייל. אחרי 6 שבועות נכנסתי לפייסבוק וגיליתי שאנשים כתבו לי מהלב ברכות נהדרות. אז הבנתי שצריך להיכנס לפחות פעם ביום לבדוק מה מתחדש, אבל זה ממש לא אני. "

אתה טכנופוב?

"ממש לא. יש לי סמרטפון ויש לי אייפד אתי בתיק כל היום. בימים הראשונים, כשיצאו המחשבים האישיים הראשונים, מאוד נכנסתי לזה. עד לווינדוס 311 הייתי זה שבאים אליו באמצע הלילה והוא מציל את המחשב. בערך בשלב הזה החלטתי שאני יודע מספיק על הנושא. כבר אז היה ברור ששם הכסף, וששם העתיד, אבל אני החלטתי שהטירוף הזה הוא לא בשבילי, שלא אהיה איש הייטק.

"הפקס היה המכשיר האהוב עלי. כשהפקס הראשון הגיע למסעדה, כל המלצרים התגודדו סביבו. מלצרים הם הרי טיפוסים מסורתיים, אפילו כשהם בני 20 קשה לשנות אצלם משהו. שאלו למה זה, בשביל מה זה, אמרתי להם – הי זה לא קשור אליכם. והם בכו לי - 'אבל זה מפריע לנו!', באותו ערב כשהמלצר שהתבכיין נאלץ לקחת הזמנה ל-24 אנשים באנגלית, הסברתי לו שהוא פשוט יכול לפקסס להם את התפריט. מאוד אהבתי את הפקס, את האינטואיטיביות שלו – אתה מצייר ושולח. הבעיה היא שצריך להגיב לזה. ככה זה סמסים, ככה זה מיילים.

“זו עוד סיבה לכך שהיססתי לפתוח פרופיל בפייסבוק, וכמוני עוד רבים. הדור שלנו שגדלנו על שושו בתור דרך חיים - לא נוח לו עם זה. אני הייתי צריך לשבת לשיחה עם עצמי ולהגיד: בעצם מה יש לך להסתיר? יום אחד הבנתי שאני צריך להתקדם ולהיות מוכן לשחרר את כל הסודות שלי. להבין שלכל הנעשה בטלפון שלי יש עותק בענן של גוגל. שצריך להפסיק לפחד מ"ההם". זה דבר קשה מאוד לתפיסה לאנשים מהדור שלי, וכנראה שיום אחד נגלה שצדקנו וזו היתה טעות גדולה. אני מדבר לא מתוך פרנויה אלא מתוך שכלתנות. נניח ליברמן נבחר לכהן כראש הממשלה, הוא רוצה להצליב את מנויי ‘הארץ’ עם מי שהפגין ברוטשילד בעד המדינה הפלסטינית. מי שמחזיק עלינו את המידע, לא יעשה בשבילו את זה בעבור כמה לירות?”

למה הגייז הציעו חברות

יותר מ-300 חברים הצטרפו לעמוד, ביניהם דניאל זך, רפי אהרונוביץ', אבנר לסקין, דני ססלר, דוד טרטקובר, רותי רוסו, אבי גנור, ננה שרייר, מיקה שרון, אייל לביא, הדיי עפאים, יאיר גת, שרית שרדס, אילן גור, ליהיא לפיד וגל אוחובסקי.

חבורה מובחרת למדי, האם היא עברה סינון?

"אני לא מאשר כל אחד. זה לא יפה, אני יודע. סיבה אחת היא מכיוון ששם המסעדה היה 'התרווד הורוד', אז ישר מיליוני גייז, שכאילו יש להם מנוע חיפוש של ורוד, מציעים חברות. זה בסדר כמובן, אבל כל אלה שמצטלמים בתנוחות של הדארק רום פחות מתאימים לעניין. כדי לבחור את החברים לעמוד, אני נכנס לדף של מבקש החברות – ומציץ. אם יש לו הרבה אוכל מרוח על הדף, הוא מתקבל. זו הסיסמה, ותנאי הקבלה".

“התרווד הוורוד” סגור כבר 20 שנה – כמה פעמים חשבת על התקופה ההיא מאז?

"זה בדרך כלל הולך ככה. אני יושב באיזשהו מקום, ניגשת בחורה, ואומרת לי נניח, "כשהייתי בת 16 אבא שלי אמר לי תבואי למשרד בסוף יום העבודה, תתלבשי יפה. באתי והוא אמר לי, אם היינו בימי הביניים הייתי עושה נשף ומזמין את האבירים בשביל לבקש את ידך. אם היית בן והיינו בצרפת - הייתי לוקח אותך לבית זונות. אבל הנה אנחנו פה והיום את הולכת לאכול ב’תרווד הוורוד’ ולפתוח לעצמך את הקשת של טעמי החיך. כאלה אני שומע פעמיים בשבוע, כל החיים".

זה רודף אותך?

"רודף זו מילה מלוכלכת. זה די כיף שבאים אנשים עם זיכרונות ותודות ארוכות ומשוכללות".

טלי שני

מה השתנה בקולינריה הישראלית מאז ימי "התרווד הורוד"?

“אני פתחתי את המסעדה בתקופת האבן בערך. היו כמה מסעדות מדהימות אז כמו ‘יודפת’, ומסעדות צרפתיות בסגנון של פעם שחלקן היו טובות אבל כולן היו חיקוי של המטבח החדש, שבאירופה התמרדו נגדו כבר אז.

“נתחיל בשינוי הכי עמוק: אוכל זכה להכרה בתור רובד של תרבות. זה שינוי עמוק מאוד בתפיסה הישראלית, במקור היינו ספרטנים - עם של מלחמות, שכל דבר שמסיט אותך מהמטרה לא יכול להיות עיסוק מכובד. מלבד מוזיקה קלאסית אולי, ותיאטרון. אכילה שהיא לא גסה, שירה שהיא לא שירי ארץ ישראל - נחשבו כסוג של בגידה. בתקופה ההיא, זה היה מאוד שמאלני ותל אביבי ובוגדני להתעסק באוכל. היום זה לא ככה. אני מקשיב לשיחות של אנשים ושואל את עצמי: זה רק אני? האם האנשים האלה רואים את הפרצוף שלי ואז מתחילים לדבר על אוכל? או שגם כשאני לא שם כולם מדברים על זה כל הזמן. פעם לא. אולי החליפו רצפט, אולי דיברו על אוכל בזמן האוכל, אבל לא בכל מקום, ולא בכל שעה. חוץ מעמוס קינן כמובן”.

מה הם הדברים הכי חשובים שעשית מאז?

"בניתי לעצמי חיים במנותק מהעבודה, כל הכבוד לי. זה לא היה דבר שהייתי מסוגל לעשות לפני כן".

רן ורדי כתב לך בפייסבוק: "אני כבר רואה איך זה קורה.. מתגעגע אז פותח דף בפייסבוק... מתגעגע עוד יותר אז מקיים ערב לזכר... מתגעגע עוד הרבה יותר ומקיים סדרת ערבי הוקרה למען... ואז לא יכול יותר ועושה את הטעות... ופותח מחדש. צחי, חיים פעם אחת, אל תשתעבד בשביל אף אחד גם לא בשביל עצמך!"

צחי: "כתבתי לו שאין מצב! אני לא כוורת ולא משינה. כמה ימים - וחוזרים לחיים".

איליה מלניקוב

 

שני מתכונים מתוך הפייסבוק של "התרווד הוורוד"

מתכון ראשון: פרפה חלבה "תרווד" קלאסיק


השף הטורקי של מלון יוקרה באיסטנבול מת מצחוק, וגם שיתף את עובדיו: פרפה מחלבה! כמה הזוי אפשר להיות עם יצירתיות! הוא הצביע עלי באצבע וצחק. אבל כשטעם את הפרוסה הראשונה, היתה בו ההגינות להודות בטעות: הוא דפק את המצח במשטח השיש של הקונדיטוריה שוב ושוב ומלמל: פרפה חלבה, פרפה חלבה, איך לא חשבתי על זה לבד?!
בימי "התרווד הוורוד" ומאז הכנתי אלפי מתכונים, חלקם חדשים לעולם – אבל תמיד מצביעים עלי גרגרנים ואומרים: הנה האיש שהמציא את הפרפה חלבה.

החומרים:
1 מכל (250 מ"ל) שמנת מתוקה
½ כוס סוכר
½ כוס מים
5 חלמוני ביצה
300 גרם חלבה וניל
3 כפות ליקר שקדים
3 כפות אספרסו מר

הכנה:
1. מקציפים את השמנת המתוקה, מכסים בניילון נצמד ומצננים במקרר. מרתיחים את המים והסוכר, מבשלים חמש דקות ומצננים.
2. מעל אמבט מים חמים מקציפים את החלמונים עם הסירופ של המים והסוכר עד שהקציפה בהירה ויציבה.
3. בקערת המיקסר טורפים במהירות נמוכה את החלבה עם ליקר השקדים. מוסיפים את קציפת הביצים החמה ומקציפים כרבע שעה, עד שמצטנן. מקפלים פנימה את השמנת ויוצקים את הרוב לתבנית.
4. את הקציפה הנותרת מערבבים עם הקפה ומוסיפים לתבנית כדי ליצור מרקם של שיש. מקפיאים למשך 24 שעות. מומלץ להעביר למקרר 1/2 שעה לפני ההגשה.

מתכון שני: מרק דלעת ותפוזים חריף

הנה דוגמא קלאסית לדמנציה סנילית של גיל הנעורים. מרק שהיה להיט בתרווד ונעלם לי מהזיכרון כבר אז. אחרי שכמה לקוחות הזכירו לי, צחי, את המתכון וגם דאגו לפרט, הוא נוצר מחדש, מאפס. והנוירולוגים שותקים.
מרק קל הכנה, בעצם - נפלא כשהוא חם ביום חורף קר, קר ביום חמסין או להיפך.

החומרים:
400 גרם דלעת
1 ציפורן
1 עלה דפנה
מקל קינמון
כוס יין לבן
4 בצלים
300 גרם גזר
50 גרם חמאה
6 תפוזים טריים
1/8 כפית אבקת צ'ילי

הכנה:
מבשלים את מקל הקינמון עם הציפורן ועלה הדפנה ביין על אש קטנה עד שהיין מתאדה לחצי. מסננים. חותכים את הבצל והגזר לקוביות ומאדים בחמאה או שמן זית. מוסיפים אבקת צ'ילי ואת הדלעת, מכסים ומבשלים עד שכל המרכיבים רכים. שומרים חלק קטן לקישוט, מוסיפים את מיץ התפוזים, מחממים מעט ביחד וטוחנים במיקסר מוט או בלנדר.
החכמים אופים קוביות דלעת בגודל קוביות שש־בש, מוברשות בחמאה או שמן זית בתנור עם עלה טימין עד שהן רכות, ומוסיפים אותן למחית כדי לתת עומק לטעם ותוכן לגרבר.
לקישוט: פטרוזיליה סחוטה במסחטת מיץ. אפשר גם נגיעה של רוטב צ'ילי, סיני כזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו