בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארוחות שלא אשכח עם המשוררת מאיה אנג'לו

לא פחות משהיתה משוררת ולוחמת חברתית, אהבה מאיה אנג'לו, שמתה לפני כשבועיים, לבשל ולארח. המיצג הווירטואוזי שלה במטבחה כלל קטעי שירה ומחול שהתחברו לבזיקת תבלינים

12תגובות

אני זוכרת את הפעם הראשונה שביליתי במטבח עם מאיה אנג'לו. זה היה בסונומה, קליפורניה, לפני כמעט 40 שנה. ידידה משותפת הוזמנה לבלות שבוע בביתה ואני הצטרפתי. לאנג'לו היה בית במחוז היין בעיירה בעלת גגות רעפים אדומים ומראה הים־תיכוני, ובו סוויטת אורחים שבה השתקענו בנוחות. לקראת ארוחת הערב היינו צועדות אל הבית המרכזי.

המטבח היה פתוח לחדר־האוכל ובו אח, ואני זוכרת שהיא שרפה לבנדר שבישם את החלל כולו בהקדמה ארומטית לעתיד לבוא.

ואז הגיע הזמן לבשל. המנה היתה "קארי 12 נערים" — אנג'לו הסבירה ששמה של המנה הבריטית־קולוניאלית נגזר ממספר המשרתים שהיו נדרשים לנשיאת התבלינים לשולחן; ככל שרבו המשרתים, כן עלתה קרנה של המנה. אינני זוכרת את כל תריסר התבלינים (או אם אכן היו תריסר), רק שהיו בה בוטנים קצוצים וצ'אטני "מייג'ור גריי"; אני לא זוכרת את טעמיה של המנה, רק שהם היו מגוונים ומשביעים מאוד.

ASSOCIATED PRESS

אולם לא אשכח את תהליך ההכנה. הבישול היה מיצג וירטואוזי שהורכב בחלקו ממונולוג, בחלקו מקטע מחול — מהפנט וסוחף לחלוטין. בנקודה מסוימת עלה קטע־שיר מקומדיה מוזיקלית, אחר כך ריקוד טוויסט ובוגי, ואז מחוות־יד ראוותניות תוך כדי תיבול. היתה זו צורה חדשה של תיאטרון לארוחת ערב: ביצוע מחושב מעורר פליאה ועונג. ואני נשביתי בקסמיה של אנג'לו ומאז נותרתי שבויה.

רבות נכתב אודות שירתה, על מחזותיה וסיפור חייה בימים שלאחר מותה לפני כשבועיים בגיל 86. מעט נכתב על כישוריה כבשלנית, כמחברת ספרי בישול וכמארחת (ובדרנית) בביתה. באותה ארוחה ראשונה טרם פצחתי בקריירה כהיסטוריונית מזון, ובכל זאת זכיתי להצצה ראשונית אל עומק הבנתה ואהבתה לאוכל, ואל תשוקתה הגדולה לחלוק זאת. לאורך השנים היו הרבה סעודות בלתי נשכחות: ארוחות ערב במסעדת "פפראצ'י" באיסט סייד שנוהלה על ידי מנהלה האישי; מסיבות בדירות גדולות בווסט־סייד; משלוחים מ"אל פארו" בווסט ווילג'; וסעודות של אוכל ביתי בדירות של ידידים וחברים בקבוצה שכללה את ג'ימי בולדווין, פול מרשל, לואיס מריוותר, רוזה גאי, נינה סימון וטוני מוריסון.

לטעום זה מספיק

אחרי שנות ה–70 וה–80 כבר לא היה לי חלק מרכזי בחייה אלא מקום קבוע בשוליים. עם זאת, נוצר בינינו חיבור חזק סביב אהבתנו המשותפת לאוכל טוב, בישול טוב והתרבות המתלווה לכך. לא הופתעתי כלל ב–2004 כשכתבה את ספר הבישול הראשון שלה, "הללויה! שולחן קבלת הפנים: חיים שלמים של זיכרונות ומתכונים", ששילב מתכונים וסיפורים. הספר שיחזר בדפוס את ההופעה המדהימה בה חזיתי עשרות שנים קודם לכן.

אנינת טעם אך לא זללנית, בשנותיה המאוחרות פיתחה אנג'לו מודעות למשקלה. כשאני מתיישבת לשולחן אני תמיד נזכרת בעצתה בנוגע לדיאטה: "אני נוגסת פעם או פעמיים ממשהו", אמרה. "ואז אני אומרת לעצמי, 'עכשיו כשאני יודעת מה הטעם של המנה, אני לא חייבת לטרוף את כולה'". עצה נהדרת, שדורשת משמעת עצמית מדהימה.

עד הסוף בערה בה סקרנות לתרבויות קולינריות. למרות אלרגיה חריפה למאכלי־ים, היא אהבה לסעוד במסעדות שידעה שהן בטוחות. היא נסעה ברחבי העולם ונצרה בפיה טעמים רבים. היא בישלה מתכונים מכל מקום, לא רק מאוסף ספרי הבישול העצום שבביתה, אלא גם מנות שהמציאה, שנולדו מחיבה לאופן בו שני מרכיבים השתלבו, לאופן בו השפיע תבלין מסוים על בשר או ירק, או פשוט משילוב הצבעים שיצרו על הצלחת. אנג'לו הצטיינה במיוחד במאכלים אפרו־אמריקנים מסורתיים. מנות הבישול הארוך הכפריות של ילדותה היו עבורה לא רק מזון לנשמה שאליו השתוקקה; היא התענגה גם על העובדה שייצגו מסורת, היסטוריה וחיבור.

דר' אנג'לו (כפי שהעדיפה להתכנות), אהבה לארח קבוצות גדולות או קטנות של אנשים. המזווה שלה היה תמיד מוכן למסיבה. היא היתה מסוג הבשלניות שפשוט ידעו איך לחבר בין מרכיבים ולהפיק אירוח נטול מאמץ, מתובל בסיפורים ומעשיות שליוו את תהליך הבישול. ביתה בוינסטון־סאלם שבצפון קרוליינה היה עצום, והיא התגאתה במיוחד בחדר האוכל הרשמי ובאזור האירוח החיצוני, בהם אירחה בשמחה ולעתים תכופות. סעודת חג ההודיה בביתה היתה לאגדה.

לרגל ראש השנה היתה אנג'לו עורכת מסיבה לחוג ידידיה הרחב בניו יורק, בה הגישה את כל המנות המסורתיות: לוביה, שינקן, עוף צלוי, ירקות טריים, אורז, בטטות מקורמלות ועוד. במשך שנים הקפדתי להגיע לסעודות אלו, אולם מעולם לא ביקרתי בביתה בצפון קרוליינה. היה לי נוח במערכת היחסים האינטימית בינינו והייתי שבעת רצון עם מקומי בשוליים של חייה.

ואילו השנה הזדמנתי לכנס בגרינסבורו. דילגתי על מושבים רבים על מנת לבקרה בווינסטון סאלם. היא הסבה לשולחן במטבח, לבושה בשמלה אפריקנית עזת גוון. לימינה ערימת תשבצים גזורים מן ה"ניו יורק טיימס", לשמאלה ספר פתוח ופנקס צהוב, וכוס הוויסקי המוכרת בהישג ידה.

על אף שהיתה כבולה למכונת החמצן שליוותה אותה שנים, נותרה חיונית ואצילית. הייתה זו שעת ארוחת הצהריים, והתחשק לה סלט עוף. קערות קטנות הופיעו על השולחן, ובתוכן נערמו המצרכים הדרושים לסלט: עוף נטול עצמות, סלרי קצוץ, מעט בצל קצוץ, מיונז, מלח ופלפל.

היא בחנה את המרכיבים, עירבבה אותם, טעמה ובדקה, וידאה טעמים ומרקם. משהו היה חסר, היא קבעה — חרדל. החרדל המתאים נוסף לסלט, טעימה אחרונה — והוא הוכרז כמוכן והוגש לשולחן.

זו היתה שלמות. זו היתה ארוחת צהריים. זו היתה הארוחה האחרונה שלנו יחד.

מאנגלית: שירה מרום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו