בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עזבו אתכם מדיור בר-השגה: עיירת המיליארדרים האמריקנית שמסבסדת המבורגר

תקנה של העירייה באספן, קולורדו, מכריחה מסעדה יוקרתית להציע מנה אחת במחיר סביר. התוצאה היא סוד מקומי: ההמבורגר הכי טוב באחת העיירות העשירות באמריקה הוא גם הכי זול

39תגובות
חן ארד

את העיירה אספן שבמדינת קולורדו הכרתי לראשונה בסרט ״טיפשים בלי הפסקה״ (Dumb and Dumber). זה המקורי, שיצא אי שם ב-1994, לא ההמשך המאכזב שיצא לא מזמן. איך אפשר לשכוח את הסצינה האגדית שבה ג׳ים קארי, בתספורת מגוחכת אפילו בשבילו, מרכיב את ג׳ף דניאלס על טוסטוס משתנק דרך נופים מושלגים של הרי הרוקי בדרכם מנברסקה לאספן כדי למצוא את מארי, מיליונרית יפהפייה שכבשה את לבו של אחד מהם.

לא הרבה אני זוכר מהסרט ההוא, אבל כשהגעתי לאזור לאחרונה היה לי חשוב לבקר בעיירה הציורית. הנוסטלגיה והזכרונות מהסרט תרמו לכך, אבל גם העובדה שזאת עיירת מיליונרים אמיתית, בירת הסקי והנופש של העשירון העליון בארה״ב, שעל פי דיווחים כ-50 מיליארדרים ומיליונרים רבים אף יותר מחזיקים נכסים בה ובסביבתה, עניינה אותי. איך זה מרגיש להסתובב כאדם פשוט ברחובותיה של הסולתה והשמנה האמריקאית?

חן ארד

זה היה בתחילת הסתיו, תקופה שבה משתלטת שלכת צהובה ומבהיקה על הנוף ההררי ונותנת לשלג של החורף פייט מרשים בפוטוגניות. הביקור הקצר היה כל מה שציפיתי: רחובות מסודרים משובצי מכוניות יוקרה, אנשים - כמעט כולם לבנים - מבסוטים יושבים בבתי קפה במדרחובים נעימים לעין, סניפי חנויות יוקרה, כמה מבנים היסטוריים מהתקופה שבה תושבי העיירה היו בעיקר עובדי מכרות כסף קשי יום, ונוף ההרים מכוסי החורשים הצהובים מסביב, שפה ושם פונו כדי לאפשר מדרוני סקי תלולים.

הרעב הזכיר לי שהגיע הזמן לאכול ונאלצתי לתהות - מה בעצם עושה אדם מן השורה, כזה שלא מעוניין לרוקן את הכיס בשביל למלא את הבטן, בעיירה שהמסעדות בה מיועדות לעשירים? גוגל הראה שישנן אפשרויות איכותיות ב-30-40 דולר - סביר בהחלט אבל עדיין גבוה לתקציבם של מטיילים, או אפשרויות זולות אבל לא ממש מעניינות כרשתות הג׳אנק פוד למיניהן. מה עם איזו חוויית אכילה מיליונרית לאנשים כמותי שמבלים כאן אחר צהריים והם בלי ורוצים להרגיש עם?

את התשובה נתן לי הזבן באחת מהחנויות במרכז העיירה. נראה כאילו הוא יוכל להזדהות עם מצבי, הוא בטח לא מיליונר וצריך לאכול כאן כל יום. שאלתי אותו אם ניתן למצוא כאן משהו טעים, נעים וזול. ״אה!״ הוא ענה, ״אתה חייב ללכת ל-Justice Snow’s״. האינטרנט כבר המליץ לי על המקום. המחירים נראו גבוהים, אמרתי לו. ״כן, אבל בגלל שזה בבניין ציבורי,״ הוא המתיק סוד, ״הם חייבים להגיש מנה אחת זולה. פשוט תבקש את המבורגר הבית. זה רק 10 דולר, וההמבורגר מעולה״.

חן ארד

וכך היה - התיישבתי על הבר במסעדה המסוגננת, שהיתה מלאה בשעת הערב בבליינים מקומיים. בתחתית התפריט, הבחנתי, נכתב בקטן ״The house burger is always available״, מבלי לציין מחיר. הברמן, הדור וסט ועניבה, אישר שמחיר ההמבורגר אכן 10 דולרים בלבד. הוא לקח את ההזמנה, אליה הוספתי כוס בירה של המבשלה המקומית Aspen Brewing Company במחיר שווה לכל נפש של ארבעה דולרים. גבר מרשים מראה בעל תספורת אלגנטית שישב לידי שם לב שאני בוחן אותו, בחן בחזרה את בגדי המטייל ואת התרמיל שלי, ואמר בקריצה - ״זה באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים בעיר. אולי הכי טוב״. הוא היה בן 40 או פחות, הערכתי, ונראה שזוף (לא כתום, בסגנון דונאלד טראמפ, אלא שזוף אמיתי, בריא) ובכושר. כששאלתי במה הוא עוסק ענה שהוא כבר בפנסיה לאחר שמכר חברה שהקים.

הוא שילם את החשבון שלו (שהצצה בו הקפיצה לי את הלב לרגע) ונפרד, וההמבורגר שהגיע החליף אותו. עוד לפני שנגסתי, התרשמתי מאוד - היה ברור שזה לא איזה המבורגר דמיקולו, תירוץ רק כדי למלא את הנדרש בחוק. את הצלחת שהוגשה לי איכלסה קציצת המבורגר שמנה ועסיסית מבשר אורגני מקומי (כך אמר הברמן), שנראתה פשוט מעולה. מתחתיה מצע טוגני בצל ומעליה פרוסת גבינת צ׳דר וירקות המבורגר קלאסיים - חסה, פרוסות עגבניה ובצל חי. את כל זה עטפה לחמנייה מבטיחה ולצידה הסלט שמגיע עם המנה - לא סלט חסה עלוב כפי שמסעדות אמריקאיות רבות מגישות כדי לצאת ידי חובה, אלא תערובת עלים רעננים ברוטב מיונזי אנין, קרוטונים עשויים במקום, שבבי גזר ועוד כמה ירקות. הבירה שהזמנתי, פייל אייל מקומית שכאמור, היתה זולה, היתה גם מעולה. מיותר לציין שהיה טעים ביותר. התענגתי על הארוחה כולה, כולל התחושה של לאכול לצד מיליונרים, והכל ב-$15, פחות ממה שהמבורגר ובירה מעולים היו עולים בבוסטון, ניו יורק או תל אביב.

נהניתי כל כך באותו ערב, ששכנעתי חבר לחזור למסעדה ביום למחרת ולהזמין את אותו ההמבורגר. בעוד אני לא סטיתי מההזמנה שלי, הוא בחר להזמין במקום הסלט את צ׳יפס הבטטה (sweet potato fries) שמוצעים כחלק מהמנה. הטוגנים - שצבעם דווקא כן דמה קצת לזה של דונאלד טראמפ - הוגשו בנדיבות, בחיתוך שתי וערב דק, זרועי מלח אטלנטי, וסיפקו ביסים פריכים מתוקים-מלוחים נפלאים.

חן ארד

הברקה נוספת של החבר היתה הצצה בתפריט הפתיחים (אני כבר ויתרתי עליו, כי התאהבתי בהמבורגר המיליונרים המוזל שלי), שהעלה בחכתנו מנה ראשונה מופלאה: ארבעה תמרי מג׳הול, ממולאים בגבינת שברה מחלב עזים, עטופים ברצועות בייקון ואפויים בתנור. עינינו נפערו עם כל ביס בממזרים הקטנים האלה ששילבו באופן מושלם בין הקריספיות המלוחה של הבייקון, למתוק העז של התמר האפוי, שהנימוחות שלו התמזגה עם גבינת העזים הרכה ועדינת הטעם. יצאנו בתחושה של מיליונרים, בתקציב של טיילים קמצנים. אפילו החבר הספקן, ניו יורקי קשוח, התרשם. הכינוי לו זכו התמרים בתפריט - ״שטנים רכובים על סוס״ - הצדיק את עצמו. והמחיר - $6, אמנם קצת גבוה בשביל ארבעה תמרים, אבל ממש לא שבר את הכיס.

חן ארד

פניתי לעיריית אספן לשאול לפשר החוק שמכריח מסעדה יוקרתית בעיירה שמאוכלסת בנופשים עשירים להגיש מנה אחת בת השגה. נציגת העיירה אישרה באי-מייל כי מדובר בתקנה שהעירייה יכולה לאכוף כיוון שהבניין הוא בבעלותה. כדי שלא נחשוש לרגע שמדובר בעיירת מיליונרים סוציאליסטית, היא הבהירה שזה המקרה היחיד שהעירייה כופה בו מחירים על מסעדה מקומית. ״שאר המסעדות בעיירה פועלות לפי השוק החופשי,״ כתבה, לא לפני שציינה שהיא רוצה לבקר בישראל.

המבורגר המיליארדרים בעשרה דולר הוא אמנם מקרה יחיד ונקודתי, אבל הוא מעורר מחשבה מעבר לערך הקולינארי שלו: במיוחד על רקע הבחירות הנוכחיות, שעוסקות (מדי פעם, כשהגסויות והלכלוך מפנים את הבמה) גם בשאלות על תפקיד השלטון במיתון הפער בין עשירים לעניים, נחמד לדעת שעירייה שבסופו של דבר משרתת מיליונרים ומיליארדרים, חשבה גם על אלה שהמבורגר איכותי ב-10 דולר יכול לעשות להם את היום. הרי את כל העשירים שמתגוררים בעיירה כמה חודשים בשנה משרתים אנשים פשוטים, מלצרים, מוכרים, ברמנים, עובדי בנק ודואר שוודאי משתכרים סכומים פעוטים לפי שעה. במציאות האמריקאית, הם לרוב גם אלה שיסתפקו באוכל פחות מזין ואיכותי, ביטוח פחות טוב, גישה פחותה לחינוך ואוניברסיטאות מובילות ותלות בתחבורה ציבורית בינונית. התקנה העירונית הזאת היא אמנם טיפה באוקיינוס, אבל יש בה אמירה מסוימת: מסעדות שמגישות למיליונרים ומרוויחות היטב יכולות גם להרוויח קצת פחות על מנה אחת או שתיים, ולאפשר לאלה שהמערכת האמריקאית העשירה אותם פחות, ליהנות ממה שיש להן להציע. ואם הן לא יעשו את זה בעצמן, המחוקק יכול להכריח אותן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו