${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן הסירים מסתתר במסעדה הכי לא צפויה

יעקב סנדביץ' הוא הרבה יותר מסנדביצ'יה. לתוך כל התבשילים המופלאים של הבעלים מתנקזות עשרות שנות עבודה במסעדות, זיכרונות וכשרון אחד עצום. בין אורז בוכרי מושלם לעוף הרך והעסיסי והבמיה המדויקת, מתגלה את אחד מאמני הבישול המרשימים בחיפה

תגובות

הדו שיח עם יעקב אוחנה מתחיל עוד לפני שאנחנו נכנסים למסעדה. הוא מחייך אלינו מבפנים ואז יוצא לרגע בזמן שאנחנו נכנסים. "אני כבר בא", הוא אומר, "הלך לי המטען אז שמתי את הטלפון בטעינה באוטו". ובינתיים, כשאנחנו מתיישבים, הוא מביא את הטלפון וממשיך בשיחת חולין, כאילו אתמול היינו אצלו וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו באים, ובאופן בלתי מוסבר גם אני מרגיש ככה – לא במין פמיליאריות חברמנית, אלא בנינוחות כזאת, קבלה רכה, נטולת ציפיות. » דוכן המאפים הגאורגיים המפולא»  ארוחות הבוקר הכי טובות בתל אביב» מסאלה דוסה עשתה עליה לישראל» הפינות הטעימות של ירושלים» הקרואסוניה הסודית שאתם לא מכיריםאבל הוא כן יודע שאנחנו חדשים. "עוד לא אכלתם אצלי", הוא אומר ומצהיר על מרכולתו: "יש לי עוף, יש סופריטו, יש דגים, יש קציצות בקר". ואז הוא נמלך בדעתו ואומר: "בואו". הוא נוטל צלחת ומצביע על האורז. "אתה אוכל אורז?", הוא שואל אותי. "אני אוכל הכל", אני עונה, והוא נראה שבע רצון מהתשובה. בינתיים אני רואה את המחבת הענק עם הבמיה בצד ועיני נפערות: "במיה". הוא מאושר לשמוע שגם במיה אני אוהב. "האורז זה אושפלו", הוא מעיר, "עם כבש", ואז הוא נוטל כף חלוקה ענקית ומכסה את הצלחת כולה בכמות אדירה של אורז, ולפני שאתה מספיק להגיד משהו, כבר יש שם גם רבע עוף, עוד כף עצומה של תפוחי אדמה והמון במיה. אני שואל את עצמי מי יכול להתגבר על משהו כזה, ואז הוא אומד אותי שוב בעיניו ואומר: "אני נותן לאנשים מנות לפי מה שהם יכולים לאכול".גרגיר אורז כמעשה אמנות. יעקב סנדוויץ' (צילום: שי אילן)עכשיו, אני לא מהאסכולה הקיטשית המאסטר שפית המעושה של "תבשל את הזיכרונות שלך" ושל "תהפוך את הניגובים של כף העץ של סבתא שלך על הסינר למנה", אבל זה נכון שבן אדם בא למשלח היד שלו עם מטען. איך לא? ואני חושב שיש שני סוגים של מטען, לא תמיד מאוד מובחנים - המטען הכולל של האישיות והזיכרונות והתובנות, וזה של הידע והניסיון המעשי שלך במעשה היצירה עצמו. כאדם, אתה רוצה שיכירו אותך ויבינו אותך. זה קורה לפעמים, ואם זה לא קורה אז לא נורא. אבל כאמן אתה רוצה לדעת שיש מישהו שיכול לקבל את הגרסה שלך למעשה היצירה, להכיל אותו, להיות מופרה ממנו. אתה רוצה שמישהו יידע על מה אתה מדבר. זו ציפייה מהולה בחרדה, ומקור אושר כשהיא מתממשת. ויעקב הוא אמן בישול ולכן חי את הציפייה הזאת. ראיתי. אבל רגע, קודם אוכלים.אז כל התקרובת הזאת על הצלחת, ודבר ראשון אני מערים על המזלג אורז. מושלם - אחד אחד, מבושל עד רכות אבל בלי טיפת עודף מים, מתובל בזהירות. אורז בסמטי, כי לא חוסכים בפרודוקטים, בטח לא בבסיסיים, עם שמנוניות קרמית קלה, כמו שצריך, וחתיכות קטנות של בשר, גזר, סלרי, גם הם רכים אבל מבלי לאבד צורה. בוכרים היו חותמים על התבשיל הזה בהתלהבות. תפוחי האדמה שהונחו למעלה רכים, מתובלים ברוזמרין, והעוף רך "שאפשר לאכול אותו בכפית", כאמרת הצרפתים - לעור פריכות קלה, והבשר, אף שהתרכך, לא התייבש בכלל. גם כאן התיבול מאוזן - שקט אבל עשיר. הבמיה מבושלת בעגבניות, מוצקה, בלי טיפת ריריות ולא סיבית. מעדן. סלט ירקות רענן, עתיר כוסברה, מלווה בעליצות את תכולת הצלחת.ואני אוכל ולא רוצה להפסיק, גם כאשר אני רואה שאין סיכוי שאתגבר על הררי המזון. אבל זה גם טעים מדי וגם הונח בכזאת לבביות, ואין להתחמק מהעיניים של יעקב שמדי פעם נשלחות, ואחת לכמה זמן הוא גם שואל: "למה אתם לא אוכלים מהסלט, לא טעים?". ובסופו של דבר אתה רוצה גם להעביר לו באופן הכי ברור את המסר שקלטת, שאתה יודע שזה לא סתם פחמימות ובשר וירקות על צלחת אלא מעשה אמנות, כי לא רק האמן חרד שלא יהיה מי שיכיל אותו, גם המקבל רוצה שמי שנתן לו יידע שהוא עושה במה שהוא קיבל מעשה נכון.עבד במטבחים בארץ, בצרפת ואפילו במרוקו. יעקב סנדוויץ' (צילום: שי אילן)אוהב שאוכלים הוא נולד בחיפה להורים ילידי מרוקו. היום הוא בן 57, אם החישוב שלי נכון, ויש לו שלוש בנות ושני נכדים. את יעקב סנדביץ' הוא פתח לפני שנתיים וחצי, וזה העסק הפרטי הראשון שלו, אבל מגיל 12 הוא במטבח. "לא למדתי כל כך הרבה, עבדתי במסעדות", הוא אומר ולא נוקב בשמות. במהלך השיחה מתברר שהוא עבד במסעדות בארץ, בצרפת ואפילו במרוקו. איך הוא הגיע לעבוד במרוקו אפשר רק לדמיין. "מה אתה רוצה לדעת?", הוא שואל. "מה אתה אוהב לבשל?", אני מנסה, והוא עונה: "אני עושה אוכל בוכרי, אוכל יווני – קציצות פרסה, סופריטו - אוכל מרוקאי. אתה אוהב מוח?" "בטח", אני עונה. "אתה תבוא ותאכל פה מוח, אתה תראה שלא אכלת דבר כזה", אבל כל זה נשמע כאילו הוא מנסה לספק לי תשובה כפי שאני מצפה לשמוע. ואז הוא מפסיק לרגע ואומר: "אני יודע איזה אוכל אני אוהב לבשל? אני אוהב שאוכלים". את הסיפור הוא מוסר במקוטע. בגיל 11 הוא עבר מחיפה לגור אצל סבתא שלו בשכונת הבוכרים בירושלים. בעצם בשם של מסעדה אחת שבה הוא עבד הוא כן נוקב - רחמו. אם הוא היה אומר שלמד אצל פול בוקוז זה לא היה מעורר אצלי הערכה כמו להגיד שהוא עבד אצל רחמו לפני 45 שנה. זה החומר שממנו עשויות אגדות קולינריות. לבשל בכישרון, בלי יוהרה. יעקב סנדוויץ' (צילום: שי אילן)אני חושב על המטען הזה - חומוס, אורז, קובה, האוכל של שוק מחנה יהודה, של החמארות, האוכל של אבא שלי שהוא חלק איתי ביום נדיר של חסד כשהייתי בן 8, וראיתי בפעם הראשונה איך ילד בא למסעדה עם סיר וממלאים לו אותו באוכל הביתה.הוא כמעט מנחש את השאלה "למה יעקב סנדביץ'?". "אתה רוצה לדעת למה קראתי ככה למסעדה? אתה יודע מה זה יוהרה?", הוא אומר. אני מהנהן. גם אפשר להבין איך יד כזאת, כישרון כזה, יכול להביא אדם לידי יוהרה. אבל שום צניעות מזויפת אין בו. נדיבות, חמלה, תום, אבל גם הכרה כמעט כואבת בערך עצמו. "כמו שאתה יודע לכתוב אני יודע לבשל", הוא פוסק. הלוואי. "אני יכול לבשל כל דבר", הוא אומר, "אני אמן של אוכל". כך, בהצהרה, בלי מיליגרם של התנשאות. פה, מול תחנת מכבי האש של חיפה, במה שהוא אולי מסעדת הפועלים הכי מובהקת של העיר, הכי ראויה שאכלתי בה כבר הרבה מאוד זמן, הוא מסתכל בעיני הילד הפעורות שלו. "אני חוזר לשולחן", אני אומר לו, "יש לי עוד אוכל בצלחת". יעקב סנדביץ', רחוב חלץ 10, מיד אחרי גשר פז

*#