טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הישראלית שעזבה הכל בשביל קארי

פגישה מקרית עם גבר בריטי במהלך טיול בדרום הודו שינתה את מסלול חייה של אפרת דביר. אחרי שפתחה מסעדה, ילדה בת והתרגלה לקצב חיים אחר, בספרה החדש היא מספקת טעימה מעולמה לכל מי שמשתוקק לחזור ולאלו שלא הספיק להתגעגע

תגובות

בגיל 35 נסעה אפרת דביר להודו. היא לא תרמילאית ומעולם לא פנטזה על טיול למזרח - רק רצתה להיות קצת עם עצמה. "זה היה הביקור הראשון שלי בהודו", היא מספרת בראיון טלפוני. "הגעתי לטיול קליל של חודש כדי לנשום קצת אוויר ולהתעורר בבתי מלון מדרגה ראשונה, אבל לגמרי במקרה פגשתי מישהו שאמר לי ללכת להר הקדוש (הר ארונצ'לה, י.נ). התיאורים על הרים, עצים ואשרם גרמו לי לדמיין נוף כמו בשוויץ, כשהגעתי לטירוונאמאלאי הבנתי שזה בדיוק זה, אבל פשוט התאהבתי". לא רק הנוף שבה את ליבה של דביר, אלא גם גבר בריטי שפגשה בבית קפה מקומי, שהלך בעקבות חלומו. "בן זוגי דאז והאב של בתי לילה סיפר לי על כוונתו לפתוח מסעדה, אני הצטרפתי ויחד הקמנו מקום משלנו למרגלות ההר".

» אירועי שבועות 2016 - המדריך המלא» איפה קונים עוגות גבינה לשבועות?» תזיזו את הגבינה: מתכונים טבעוניים לשבועות» חשבונות האינסטגרם הכי מגרים נחשפים» הסודות הקולינריים הכמוסים של ירושלים

במשך חמש שנים התבשלה דביר בין הסירים במסעדה ונצמדה לבשלניות טאמיליות כדי ללמוד את רזי הטעמים המקומיים. בני הזוג עזבו את המסעדה וחזרו לארץ כשבתם הייתה בת ארבע. במהלך השהות בישראל נפרדה מבעלה, וכעבור שלוש שנים שבה עם בתה למדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו. "בתקופה שבה הייתי בארץ, לא היה רגע שלא התגעגעתי להודו בצורה כואבת ממש - לצלילים ולריחות", היא נזכרת.

יוצרת קשרים עם אנשים. אפרת דביר (צילום: אדוארדו גראסי)

מתכונים שמספרים סיפורים

אפרת דביר חיה בישוב השיתופי אורוויל שבמדינת טאמיל נאדו, היא אמא ללילה בת ה-14, מבשלת, מעבירה סדנאות בישול לקבוצות קטנות ומלווה סיורים קולינריים בסביבה. את ספר הבישול הראשון שלה "לאושר יש טעם של קארי" בהוצאת לאנצ'בוקס השיקה בסוף מאי בעזרת פרויקט מימון ההמונים 'הדסטארט'. "התהליך הזה היה מדהים", היא מספרת. "זה כמו קמיקזה. כשנכנסים אי אפשר לסגת - גם לא כשנמצאים במערכת יחסים מורכבת שבין הדד ליין לבין איתני הטבע. יצרתי קשר עם קהל שהאמין בי עוד לפני שהראיתי להם מוצר מוגמר וזה היה מרגש מאוד".

למה בעצם החלטת לכתוב ספר בישול?"אני יודעת שיש גל של מסעדות הודיות שנפתחות לאחרונה בארץ, אבל העובדה שהשקת הספר נפלה על טרנד היא לגמרי מקרית. הוא נכתב ממקום מאוד אישי וכהוקרת תודה למקום ולבן הזוג שהיה לי, ואלמלא הם, החיים שאני אוהבת לא היו קורים. אני חושבת שהספר היה ניסיון לתקשר את החוויה שלי לאנשים שחיים בישראל. יש המון הורים שעד היום לא מבינים למה הילדים טסים להודו, ואני חושבת שהספר הזה מציג זווית קצת אחרת על המקום ומתווך את התחושות האלה. חלקתי משהו מאוד יקר לליבי עם הרבה אנשים, במטרה להנגיש את המקום למי שלא שיכול להיות בו או למי שרוצה ועדיין לא הספיק".

איך בחרת איזה מתכונים מהרפרטואר שלך להכניס לספר?"הכנסתי מתכונים די בסיסיים מטאמיל נאדו באינטרפרטציה שלי, כאלה שאני יודעת שאנשים שהיו בהודו אוהבים מאוד לבשל וכאלה שקל להכין בבית, ומספקים ארוחה הודית כהלכתה. לצד המתכונים הוספתי רשמים אישיים, כי אני מאמינה שאוכל הוא סיפור ולעולם לא אכין מאכלים שאין להם קשר לאנשים או לחוויות מסוימות. היה לי חשוב לעשות את זה, כי הסיפורים הם חלק מהמתכונים".

משחק עם תבלינים. מתוך הספר (צילום: אדוארדו גראסי)

מה מאפיין את המטבח של טאמיל נאדו?"בהודו כל מטבח הוא שונה. לאזור יש את המאפיינים שלו. אצלנו זה מטבח די בסיסי, שבו אפשר למצוא הרבה דוסה, שהוא מעיין פנקייק, הרבה עדשים, אורז ומנות רחוב. היום יש מגוון מאכלים שמגיעים מצפון הודו ומרחבי העולם, אבל המנה שהכי מאפיינת את הדרום היא מגש גדול עם הרבה תבשילים, צ'פאטי, ירקות ועדשים. פרה עדיין לא אוכלים בהודו, אבל גם בין ההינדים יש היום כאלה שלא יתנגדו לאיזה עוף בקארי בחגים ובאירועים מיוחדים".

ישראל אינטנסיבית מדי

למרות שסגרה את המסעדה, דביר לא עזבה את תחום האוכל. היא עוזרת למסעדות חדשות שנפתחות, מעניקה עזרה וייעוץ בבחירת התפריט מתוך רגישות לצרכים ולמצרכים הזמינים, מאמנת את הצוות ומביאה את המסעדה לסטנדרט של גוף שנותן שירות. "אנשים כאן אוכלים הרבה בחוץ, באים עם המשפחות ולא עושים חשבון. הקהל כאן פתוח ומאוד סקרן", היא משתפת. "כשהגעתי לאחרונה לארץ, הרגשתי שמצפים ממני לתת טיפים לבישול כאילו "כוהנת הקארי" קפצה לביקור. אני לא מייצגת דווקא את הבישול ההודי ולא בהכרח בו אני מתמחה. זה פשוט המקום שבו אני חיה, אז מן הסתם זה האוכל שאני מבשלת. זה לא שאני חושבת שהאוכל ההודי הוא הדבר הכי טעים בעולם, יש עוד הרבה מטבחים טובים, אבל אני אוהבת את המשחק עם התבלינים ואת הביתיות שמאפיינת אותו". 

להיותך ישראלית הייתה השפעה על העשייה שלך בתחום הקולינריה?"באורוויל הקהילה מאוד מגוונת וכולנו חיים בשיתופיות. אני מאוד אוהבת לעבוד עם הנשים הטאמיליות ולהכין את הדברים שלהן. גם הן לאט לאט נפתחות למאכלים כמו פלאפל או סלט ישראלי. נתתי למתכונים בספר את נקודת המבט שלי והם נודדים על הציר שבין המזרח התיכון לבין הודו. הבת שלי, למשל, בכלל לא זוכרת הרבה דברים מהארץ. עם זאת נדהמתי לגלות כמה היא התחברה למאכלים כמו חומוס ושיפודים בביקור האחרון. למרות שאלה לא דברים שאני מבשלת בהודו, היא ממש מרגישה שאלה הטעמים של הבית שלה".

שגרת חיים אחרת. ההר הקדוש (איור: אפרת דביר)

חשבת לפתוח מסעדה הודית בארץ? ביקוש לא חסר"לא קורץ לי בכלל לפתוח מסעדה. הייתה לי אחת וזה היה נורא טוטאלי. אני מעדיפה להשקיע את החזקות שלי במקום קיים וליצור קשרים עם אנשים, מתוך תשוקה לבישול, יצירתיות והנאה. את ישראל גיליתי מחדש בפעם האחרונה, אבל למרות החיבוק המדהים שקיבלתי, יותר מדי אינטנסיבי לי פה. התרגלתי לשגרת חיים אחרת, בה אני חיה בשקט בטבע".

בספר את מתארת מונסונים, דרקונים בשיחים וצפרדעים בבית – יש משהו שעדיין קשה לך להתרגל אליו בהודו?"אין. ממש אין. אני אוהבת את החפיפה עם החיים בטבע. זה לא שאני חיה בכפר נידח, אלא בעיר עם אוריינטציה מערבית, שמאחדת בין אנשים מכל העולם ובה כולם מאוד מעורבים בחיי הקהילה – מקום באמת נהדר. אם הסיטואציות האלה נראות לך בעיתיות, את יכולה רק לדמיין כמה קיצוני נראה המצב בישראל משם".

*#