לא כולל שירות: למה אנחנו משאירים טיפים?

למה אנחנו משאירים עוד כסף אחרי שכבר שילמנו, ממתי זה ככה, למה למלצר כן ולזבן לא, ואיפה התחילה ההיסטוריה העקובה מדם של הטיפ המודרני

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

בסצנת הפתיחה של “כלבי אשמורת”, סטיב בושמי (AKA מיסטר פינק) מסרב לתת טיפ למלצרית. “אני לא אתן טיפ רק כי החברה אומרת שאני חייב”, הוא מסביר. “אתה יודע כמה הן מרוויחות?”, מתעצבן עליו הרווי קייטל, “הבחורות האלה תלויות בטיפים לפרנסה שלהן”. מיסטר פינק מסרב להשתכנע. “אם מישהו ממש עושה מאמץ מיוחד אני אשים קצת אקסטרה, אבל הטיפ האוטומטי הזה פול אוף שיט”. הסצנה הזאת לא רק מוכיחה שגם לרוצחים חסרי מצפון ככלל יש נפש רחומה כשזה מגיע למי שעושות להם ריפיל לקפה; הטיעונים שמוצגים בה שימשו מאז אינספור מחקרים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, שינו מודלים כלכליים ישנים והביאו לתקדימים משפטיים משמעותיים בתחום זכויות העובדים. מתברר שלשטר הסגול שאתם זורקים כלאחר יד כדי להרשים את הדייט או לשקלים הספורים שאתם מגרדים מתחתית התיק אחרי ששרצתם שעות על כוס מים יש משמעות רבה לגביכם, אבל גם היסטוריה די פסיכית.

» משלמים ביוקר: קנסות לבתי אוכל שלא יציינו מחירי מנות
» הסועד המתמיד: מקומות שכדאי להיות בהם לקוח קבוע
» שוות כל אגורה: המנות המשתלמות בתל אביב

נשים נותנות יותר

אז למה לעזאזל אנחנו משאירים טיפ? מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם מניחים על השולחן מרצונם כסף מכיסם שמיועד לזרים על בסיס קבוע, אחרי שהשירות כבר ניתן להם. לעומת סוציולוגים ופסיכולוגים שחוקרים את התופעה כבר שנים, כלכלנים די התעלמו ממנה, עד שהתברר שטיפים הם תעשייה שמגלגלת בארצות הברית לבדה 44 מיליארד דולר בשנה, וזה רק בתחום המסעדנות והמזון. 58 אחוזים ממשכורתם של מלצרים אמריקאים מגיעה מטיפים, ואלה רק הטיפים המוצהרים - אם לוקחים בחשבון את אלה שלא מדווחים למס הכנסה, מדובר בהרבה יותר מזה. גם שליחים, מתדלקים, בל בויז, חופפים ושאר בעלי מקצועות מאותגרים משכורתית בונים על הכמה שקלים שתשאירו להם. אלא שכאן נתקלו הכלכלנים בקשיים. “המודלים הכלכליים הקלאסיים מתייחסים לאדם כרציונאלי ואנוכי, כזה ששואף תמיד למקסם את התועלת מכל אינטראקציה שבה הוא מעורב”, מסביר ד”ר עופר עזר, מרצה וחוקר במחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. “בעבר, רגשות לא נלקחו בחשבון במודלים כלכליים. כמעט כולם הניחו שהצרכן אנוכי, אבל טיפ שניתן על ידי לקוחות שאינם לקוחות חוזרים לכאורה סותר התנהגות אגואיסטית, מאחר ונותן הטיפ מוכן לוותר על מוצרים שיכול היה לרכוש לטובת מטרות לא אגואיסטיות, כמו נדיבות או היענות לנורמות חברתיות”.

אם מניחים שאנחנו ערימה של אגואיסטים שדואגים רק לטוב שלהם, היינו אמורים לתת טיפים רק במקומות שאנחנו מתכננים לחזור אליהם, במטרה שיטפלו בנו יפה יפה כשנגיע. אבל מחקרים שהשוו בין לקוחות קבועים ללקוחות מזדמנים הראו שכולם משאירים פחות או יותר אותו תשר. הממצאים האלה חיזקו את המסקנה שאנחנו לא נותנים טיפ בשביל השירות שנקבל בעתיד, אלא בשביל להיחלץ מהלחץ החברתי שמופעל עלינו בהווה. ממחקר שעזר ערך בישראל ובארצות הברית עולה שכשאנחנו לא משאירים טיפ אנחנו מרגישים נבוכים, אשמים ולא הוגנים, מה שגורם לפגיעה בתחושת הערך העצמי. “אם נותן הטיפ סועד עם אנשים אחרים, שרואים כמה טיפ הוא משאיר, נוצר לחץ חברתי ברור”, הוא מסביר, “אבל גם אם הוא סועד לבדו, הידיעה שהמלצר יראה כמה טיפ הוא משאיר מייצרת לחץ דומה, גם כשהמלצר הוא זר. מחקרים פסיכולוגיים מראים שאנשים לא רוצים להסתכן בגינוי חברתי, גם מצד זרים גמורים, אפילו אם לא יפגשו בהם שוב לעולם”. עם זאת, המחקר גילה פערים משמעותיים בין הלקוח האמריקאי והישראלי: בעוד ש-60 אחוזים מהנשאלים בארצות הברית הרגישו אשמים כשלא השאירו טיפ ו-44 אחוזים היו נבוכים, בישראל רק 13 אחוזים מהנשאלים ציינו אשמה ורק 23 אחוזים ציינו מבוכה כסיבה למתן טיפ.

לא רוצים להרגיש אשמים מולה. מלצרית

בכלל, אין הרבה מילים טובות לחלוק לטיפר הישראלי. מסקר שערכו “The Marker” ומכון גיאוקרטוגרפיה עולה כי אמנם רק חמישה אחוזים מהישראלים מצהירים שאינם משאירים טיפ בכלל, אבל בפועל, הישראלי נותן טיפ רק ל־2.4 בעלי מקצוע בחודש בממוצע, בעוד שבפועל סביר להניח שהוא מקבל שירות ממספר גדול יותר של נותני שירותים. רוב הישראלים נותנים טיפים למלצרים (88 אחוזים), אחריהם לשליחים (57 אחוזים), לבל בויז בבתי מלון (34 אחוזים), לחופפים במספרה (32 אחוזים) ואחרונים - למתדלקים (16 אחוז). שיעור הטיפים, מתברר, גבוה יותר בקרב צעירים ובעלי הכנסה ממוצעת ומעלה, אבל לכל נותני שירות יש קהל אוהד אחר. את עובדי המלון מצ’פרים יותר אנשים מבוגרים, בעלי השכלה ממוצעת ומעלה; טיפ לחופפים במספרה מעניקות בעיקר נשים; ואחוז נותני הטיפ למלצרים עולה ככל שהלקוח מבוגר יותר.

הסכמה שבשתיקה

שיטת הטיפים כפי שהיא נהוגה היום משאירה את רוב הצדדים לא מרוצים: נותן השירות תמיד יתלונן שהוא מקבל מעט מדי עבור יותר מדי עבודה והשפלה; הלקוח תמיד ירגיש שזה לא התפקיד שלו לפרנס את השליח; ובעל העסק יוצא זבל, למרות שהוא בסך הכל פועל כמקובל. אבל מתברר שההיסטוריה של הטיפים היתה עניין לסכסוכים מאז ומתמיד, וזה בלשון עדינה מאוד. חלק מההיסטוריונים טוענים ששיטת הטיפים קיימת עוד מימי האימפריה הרומית. אחרים הציעו כמקור לטיפ המודרני את המילה ההולנדית “tippen”, שמתייחסת לצליל שמשמיע מטבע כשהוא נושר לתוך כלי, או לצליל ההקשה על הכוס כשמעוניינים למשוך את תשומת לבו של המלצר.

אל תירו בו. שליח

אבל נראה שאת האשם בשיטת הטיפים צריך לתלות באנגלים ובשיטת המעמדות שלהם, שייצרה אדונים מפונקים ומשרתים ממורמרים. באנגליה של המאה ה־16 היה נהוג להציב בבתי לורדים אנגליים ובפאבים לונדוניים כלי פליז ועליהם הכיתוב T.I.P) "To Insure Promptitude"). האורחים היו זורקים מטבעות לכלי מראש, במטרה להבטיח שירות קשוב במיוחד. באותה תקופה היה מקובל שגם אורחים בבתים פרטיים מן המניין ישאירו סכום מסוים למשרתים תמורת אקסטרה שירות או מאמץ מיוחד. עד מהרה הפך הנוהג למקובל גם בלי האקסטרות, וכל מבקר השאיר סכום הגון לצוות המשרתים. הטיפ ניתן תחילה בסוף הביקור, ומי שהשאיר טיפ קמצני היה עלול לסבול מנקמת המשרתים ולמצוא את הסוס שלו פצוע בביקור הבא. האדונים מאסו בשיטת הטיפים, וידוע לפחות על מקרה אחד בלונדון של 1764, שבו מלצרים שברו מנורות, ניפצו חלונות ופצעו לקוחות במחאה על סירוב האורחים לצ’פר אותם בטיפ. שיטת הטיפים התפשטה במהירות באירופה, במיוחד באזורים שבהם היתה חלוקה לאדונים ומשרתים. בארצות הברית, למשל, לא היה מקובל להעניק טיפים עד סוף מלחמת האזרחים. אך עם השנים המנהג חלחל גם לשם, בעיקר מצד אמריקאים שחזרו ממסע באירופה ורצו להתרברב במנהגים האירופאים שרכשו. מאחר ובטיפ יש יסוד קפיטליסטי עמוק, תוך 40 שנה מסיום מלחמת האזרחים הפך הטיפ למנהג אמריקאי למהדרין, שמגלגל בין 200 ל־500 מיליון דולר בשנה ועוקף את האירופאים בסיבוב. ב־1895 היה נהוג להשאיר באנגליה חמישה אחוזי טיפ למלצר, כשבארצות הברית הטיפ הממוצע כבר עמד על עשרה אחוז. באמריקה החלו גם הרעות החולות שמוכרות לכל תל אביבי: בעלי עסק ניכסו לעצמם אחוזים מהטיפים, הפחיתו משכרם של העובדים או לא שילמו להם כלל. במסעדות יוקרה בארצות הברית ובצרפת אף היה מקובל שהמלצר עצמו ישלם סכום מסוים בתחילת השבוע, בהנחה שזה יושב לו מהטיפים השמנים שיקבל בימים הבאים, ובמסעדות יוקרה ומלונות בברלין הפרישו לעצמם בעלי העסק חלק מסך הטיפים אם עלה על סכום מסוים.

לו זה לא היה קורה. אנדרו סאקס בתפקיד מנואל (מתוך "המלון של פולטי")

הצעדים האלה לא עברו, כמובן, בשתיקה. ב־1908 שבתו שוערים בבתי המלון בניו יורק במחאה על שנדרשו להפריש את רוב הטיפים לבוס שלהם. ה”ניו יורק טיימס” פרסם כבר ב־1899 מאמר תקיף שבו האשים את בעלי העסקים בחמדנות, וכינה את שיטת הטיפים רקובה מהיסוד. כתב עת אחר טען כי שיטת הטיפים נוגדת את הרוח האמריקנית, הדוגלת בעבודה תמורת שכר, ולא חנופה עבור טובות. אבל שיטת הטיפים ניצחה את כל אלה. “נוהגים להאשים בכך בעיקר את בעלי העסק”, אומר עזר, “שהם אכן המרוויחים העיקריים. במסעדות, למשל, נוח יותר לגרום לסועד להעניק טיפ על שירות טוב מאשר להעלות את מחיר המנות, מה שעלול להרתיע סועדים”. אבל היסטורית, נראה שגם לשאר הצדדים המעורבים יש חלק בהתפשטות התופעה. “אמנם היו מקרים שבהם עובדים התארגנו כדי למגר את תופעת הטיפים, אבל תמיד היו עובדים שניצלו את ההזדמנות וגבו טיפים כשהם מפצירים בלקוחות או עולבים במי שסירב להשאיר להם טיפ”, מוסיף עזר, “גם מצד הלקוחות לא נרשמה התנגדות מאורגנת. סך הכל, נראה שכל הצדדים תרמו להשארת התופעה על כנה”.

שוחד בדיעבד

בכל הנוגע לטיפים, ישראל היא המראה הקטנה, הענייה והמכוערת של אמריקה. זה לא תמיד היה המצב. עד לפני שניים או שלושה עשורים, מלצרות בישראל היתה מקצוע אפשרי, ולא רק חלטורה סטודנטיאלית. ותיקי הסועדים התל אביבים עוד זוכרים את מישל, המלצר המיתולוגי בכסית, שהגיע לארץ בגיל 20 ושימש כמלצר במשך כמעט 40 שנה כשכיר וללא טיפים, אבל מאז, כמובן, הכל השתנה. “ישראל בחרה בדרך האמריקאית”, מסביר ד”ר אפרים דוידי, מרצה באוניברסיטת תל אביב ובן גוריון החוקר חברה, רווחה וניצול עובדים. “ביפן או בסקנדינביה אדם יחליף צבעים אם תשאירי לו טיפ, כי זה נחשב לעלבון - הוא מתפרנס בכבוד ולא זקוק שתזרקי לו כמה יורו. איגודים מקצועיים ברחבי העולם נלחמים נגד שיטת הטיפים, כי הם גוררים אוטומטית הורדה בשכר”. בהולנד, למשל, איגודים מקצועיים הפגינו יום ולילה במשך שבועות מול דוכן פלאפל קטן, שלא העסיק את עובדיו במסגרת הסכם קיבוצי, עד שבעל הדוכן נכנע. בצרפת הטיפ הוא חלק מהחשבון הסופי, ומי שמחליט לפרגן לגארסון מעל ומעבר יכול להסתפק בשני יורו סמליים. באירלנד לא מקובל להשאיר טיפ בכלל. “ישראל היא גן עדן למעסיק, גדול כקטן, כי אין כאן אכיפה של חוקי עבודה”, אומר דוידי, “אם פקחים מהמשרד לתעשייה ומסחר היו פושטים על מקומות עבודה ובודקים כמה טיפים בעלי עסקים מפרישים לעצמם, או היכן נותני שירות מתפרנסים מטיפים בלבד בניגוד לחוק שכר המינימום, אז היה פשוט למגר את התופעה. אבל מדינה עם פקח אחד על 70 אלף מקומות עבודה מאפשרת יחס ברוטלי של עובד מול מעביד”.

איפה הזכויות שלהם? מחאת מלצרים בקופי טו גו

“התפתחו כאן הרגלים ממש מעצבנים”, טוען פרופ’ עוז אלמוג, סוציולוג וחוקר תרבות מאוניברסיטת חיפה, “למשל הביטוי ‘זה טעים לך?’ או ‘נהניתם?’. אין אצלנו טאקט ואין עדינות. הכל ישיר ובוטה, ובמקרים רבים אתה רואה ‘התנהגות מוכוונת טיפ’, כלומר התנהגות מלאכותית כדי שיצ’פרו אותך ולא משהו שמגיע מתוך נדיבות, חינוך טוב ומקצועיות. הצעירים למדו לדקלם. אין תחושה שהם נהנים לשרת אותך. באופן אישי אני חושב שתרבות הטיפים זו תרבות נוראית, והלוואי שתיעלם. היא מלחיצה, מביכה ומעוררת המון חוסר הגינות ומתחים. היה עדיף שהשירות היה מגולם במחיר מראש, ולא נתון לטוב או חוסר טוב לבם של אנשים. זה מזכיר קצת שוחד, ואפשר לקרוא לזה ‘שוחד בדיעבד’. היא גם מחנכת לדבר לא טוב: לשרת כדי לקבל תמורה חומרית. אדם צריך להיות אדיב ונדיב באופן טבעי ולא כדי להשיג איזה תגמול. וזה גם חלק מהרעה החולה שלנו - שנעשינו צבועים וחומרניים כמו האמריקאים”. דוידי מסכים: “זו תרבות שיוצרת חברה של אדונים ומשרתים, אבל כזאת שבה כל אחד יכול להיות אדון לרגע תמורת עשרה שקלים, חזק על חלשים. אם זרקתי מטבע לשליח אני יכול לטפוח לעצמי על השכם, תראו איזה ג’סטה עשיתי, כמה אני לארג’. וזה מה שפתטי ועצוב - בעשרה שקלים רכשנו את מקומנו בעולם הקפיטליסטי כגבירים”.

מתדלק בטיפול - המדריך להענקת טיפ הוגן (לירי הלפרין) למתדלקים

למרות שיותר זול בשירות עצמי, הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מחכים למתדלק. הדור הצעיר של המתדלקים נוטה להשתמש בטריק הנלוז שמתבסס על אפקט ההפתעה - ניגוב השמשה. כך הם משאירים אותנו חסרי אונים ושקלים. האיש שבאמת מגיע לו למצוא קצת נפט הוא רוחץ המכוניות שמחכה בזרועות פתוחות ויבשות לרכב אחרי הקרצוף.  תכלס: למתדלק נהוג להשאיר, אם הוא באמת עזר, חמישה עד עשרה שקלים. לשטיפת שמשה בערך אותו דבר.

לחופפים

לרוב נותנים טיפ רק לחופף, אבל לפעמים תמצאו את עצמכם עוברים תחת שלושה זוגות ידיים שונים. לכן מומלץ לחפש את קופסת הטיפים שמונחת על דלפק הקבלה, ולחסוך את הפדיחה שבחלוקת שקלים ידנית.תכלס: אם התהדרתם רק בפן נהוג לתת 20-10 שקלים. אם התפנקתם בתספורת וצבע מקובל לתת 40-15 שקלים.

לשליחים

גם לשליחי מסעדות וגם לשליחי סופרמרקט מקובל להשאיר טיפ, שגובהו משתנה בהתאם לקומה שבה אתם גרים, מזג האוויר שבחוץ ולמספר קרטוני הקולה שבחרתם להתחזר עליהם. תכלס: לשליח מסעדה 15-5 שקלים, לשליח סופר 20-10 שקלים.

לסבלים

האנשים האלה מסכנים את הגב שלהם בשביל השזלונג שלכם, ומצפים להיות מתוגמלים בהתאם. מעבר לזה, הם חזקים בצורה בלתי רגילה ויוכלו להחזיר לכם על הקמצנות שלכם בדרכים כואבות לא פחות. תכלס: מקובל לתת 100-40 שקל לכל סבל, לא כולל קפה שחור או מים קרים. 

זכרו, מדובר בנשים שחותכות לכם את הרגל עם סכין. האם אתם באמת רוצים שבפעם הבאה שתגיעו היא תהיה עצבנית? תכלס: מקובל לתת 20-10 שקל.

למלצרים

רבים מאיתנו גדלו והתחנכו על עשרת האחוזים המסורתיים, אבל זו נחלתו של הדור הישן ובעיקר הקמצן. נכון שאנחנו מממנים למלצרים את הדירה בתל אביב, אבל היי, גם אנחנו היינו פעם בארגז הפוליש הזה. תכלס: נהוג לתת 15-12 אחוז. עשרה אחוזים רק במקרה שאתם רוצים להעביר מסר.

למה להסתבך? אפליקציות יחשבו עבורכם כמה טיפ להשאיר

למען האמת, אתם לא צריכים לשבור את הראש כמה טיפ צריך להשאיר בכל מקום בעולם. כמו כל דבר בחיים, גם עבור הסיטואציה המביכה הזו פותחו אפליקציות לסמארטפון. הנציגה הישראלית בתחום היא “טיפ עולמי”, המספקת מידע רלוונטי על גובה הטיפ שנהוג או לא נהוג להשאיר בכל מקום בעולם שבו אתם שוהים כרגע. על פי האפליקציה, בארצות הברית עלינו להשאיר 15 אחוז טיפ על ארוחה טובה, ובמסעדות יוקרתיות אפילו 20 אחוז. בסין, לעומת זאת, המלצר שלכם לא מצפה אפילו ליואן נוסף. האפליקציה מצוידת גם במחשבון, שעוזר לחשב את גובה הטיפ המדויק שעליכם להשאיר. אפליקציה מתחרה בשם “Tip Genie”, שעולה כמעט שני דולר, תמליץ לכם על גובה הטיפ הרצוי, ואם סעדתם בחבורה, היא גם תציג בדיוק כמה כל סועד אמור להשאיר, ותחסוך מכם את הסכסוכים הצפויים בעניין.

אז כמה אתם שמים?

 צילומים: דודו בכר, אורן זיו, דניאל צ'צ'יק, אביעד הרמן, מורן מעיין, אייל טואג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ