${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא כולל שירות: למה אנחנו משאירים טיפים?

למה אנחנו משאירים עוד כסף אחרי שכבר שילמנו, ממתי זה ככה, למה למלצר כן ולזבן לא, ואיפה התחילה ההיסטוריה העקובה מדם של הטיפ המודרני

תגובות

בסצנת הפתיחה של “כלבי אשמורת”, סטיב בושמי (AKA מיסטר פינק) מסרב לתת טיפ למלצרית. “אני לא אתן טיפ רק כי החברה אומרת שאני חייב”, הוא מסביר. “אתה יודע כמה הן מרוויחות?”, מתעצבן עליו הרווי קייטל, “הבחורות האלה תלויות בטיפים לפרנסה שלהן”. מיסטר פינק מסרב להשתכנע. “אם מישהו ממש עושה מאמץ מיוחד אני אשים קצת אקסטרה, אבל הטיפ האוטומטי הזה פול אוף שיט”. הסצנה הזאת לא רק מוכיחה שגם לרוצחים חסרי מצפון ככלל יש נפש רחומה כשזה מגיע למי שעושות להם ריפיל לקפה; הטיעונים שמוצגים בה שימשו מאז אינספור מחקרים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, שינו מודלים כלכליים ישנים והביאו לתקדימים משפטיים משמעותיים בתחום זכויות העובדים. מתברר שלשטר הסגול שאתם זורקים כלאחר יד כדי להרשים את הדייט או לשקלים הספורים שאתם מגרדים מתחתית התיק אחרי ששרצתם שעות על כוס מים יש משמעות רבה לגביכם, אבל גם היסטוריה די פסיכית.» משלמים ביוקר: קנסות לבתי אוכל שלא יציינו מחירי מנות» הסועד המתמיד: מקומות שכדאי להיות בהם לקוח קבוע» שוות כל אגורה: המנות המשתלמות בתל אביב"פול אוף שיט". סטיב בושמי והארווי קייטל (מתוך "כלבי אשמורת")נשים נותנות יותר

אז למה לעזאזל אנחנו משאירים טיפ? מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם מניחים על השולחן מרצונם כסף מכיסם שמיועד לזרים על בסיס קבוע, אחרי שהשירות כבר ניתן להם. לעומת סוציולוגים ופסיכולוגים שחוקרים את התופעה כבר שנים, כלכלנים די התעלמו ממנה, עד שהתברר שטיפים הם תעשייה שמגלגלת בארצות הברית לבדה 44 מיליארד דולר בשנה, וזה רק בתחום המסעדנות והמזון. 58 אחוזים ממשכורתם של מלצרים אמריקאים מגיעה מטיפים, ואלה רק הטיפים המוצהרים - אם לוקחים בחשבון את אלה שלא מדווחים למס הכנסה, מדובר בהרבה יותר מזה. גם שליחים, מתדלקים, בל בויז, חופפים ושאר בעלי מקצועות מאותגרים משכורתית בונים על הכמה שקלים שתשאירו להם. אלא שכאן נתקלו הכלכלנים בקשיים. “המודלים הכלכליים הקלאסיים מתייחסים לאדם כרציונאלי ואנוכי, כזה ששואף תמיד למקסם את התועלת מכל אינטראקציה שבה הוא מעורב”, מסביר ד”ר עופר עזר, מרצה וחוקר במחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. “בעבר, רגשות לא נלקחו בחשבון במודלים כלכליים. כמעט כולם הניחו שהצרכן אנוכי, אבל טיפ שניתן על ידי לקוחות שאינם לקוחות חוזרים לכאורה סותר התנהגות אגואיסטית, מאחר ונותן הטיפ מוכן לוותר על מוצרים שיכול היה לרכוש לטובת מטרות לא אגואיסטיות, כמו נדיבות או היענות לנורמות חברתיות”. אם מניחים שאנחנו ערימה של אגואיסטים שדואגים רק לטוב שלהם, היינו אמורים לתת טיפים רק במקומות שאנחנו מתכננים לחזור אליהם, במטרה שיטפלו בנו יפה יפה כשנגיע. אבל מחקרים שהשוו בין לקוחות קבועים ללקוחות מזדמנים הראו שכולם משאירים פחות או יותר אותו תשר. הממצאים האלה חיזקו את המסקנה שאנחנו לא נותנים טיפ בשביל השירות שנקבל בעתיד, אלא בשביל להיחלץ מהלחץ החברתי שמופעל עלינו בהווה. ממחקר שעזר ערך בישראל ובארצות הברית עולה שכשאנחנו לא משאירים טיפ אנחנו מרגישים נבוכים, אשמים ולא הוגנים, מה שגורם לפגיעה בתחושת הערך העצמי. “אם נותן הטיפ סועד עם אנשים אחרים, שרואים כמה טיפ הוא משאיר, נוצר לחץ חברתי ברור”, הוא מסביר, “אבל גם אם הוא סועד לבדו, הידיעה שהמלצר יראה כמה טיפ הוא משאיר מייצרת לחץ דומה, גם כשהמלצר הוא זר. מחקרים פסיכולוגיים מראים שאנשים לא רוצים להסתכן בגינוי חברתי, גם מצד זרים גמורים, אפילו אם לא יפגשו בהם שוב לעולם”. עם זאת, המחקר גילה פערים משמעותיים בין הלקוח האמריקאי והישראלי: בעוד ש-60 אחוזים מהנשאלים בארצות הברית הרגישו אשמים כשלא השאירו טיפ ו-44 אחוזים היו נבוכים, בישראל רק 13 אחוזים מהנשאלים ציינו אשמה ורק 23 אחוזים ציינו מבוכה כסיבה למתן טיפ. לא רוצים להרגיש אשמים מולה. מלצריתבכלל, אין הרבה מילים טובות לחלוק לטיפר הישראלי. מסקר שערכו “The Marker” ומכון גיאוקרטוגרפיה עולה כי אמנם רק חמישה אחוזים מהישראלים מצהירים שאינם משאירים טיפ בכלל, אבל בפועל, הישראלי נותן טיפ רק ל־2.4 בעלי מקצוע בחודש בממוצע, בעוד שבפועל סביר להניח שהוא מקבל שירות ממספר גדול יותר של נותני שירותים. רוב הישראלים נותנים טיפים למלצרים (88 אחוזים), אחריהם לשליחים (57 אחוזים), לבל בויז בבתי מלון (34 אחוזים), לחופפים במספרה (32 אחוזים) ואחרונים - למתדלקים (16 אחוז). שיעור הטיפים, מתברר, גבוה יותר בקרב צעירים ובעלי הכנסה ממוצעת ומעלה, אבל לכל נותני שירות יש קהל אוהד אחר. את עובדי המלון מצ’פרים יותר אנשים מבוגרים, בעלי השכלה ממוצעת ומעלה; טיפ לחופפים במספרה מעניקות בעיקר נשים; ואחוז נותני הטיפ למלצרים עולה ככל שהלקוח מבוגר יותר.

הסכמה שבשתיקה שיטת הטיפים כפי שהיא נהוגה היום משאירה את רוב הצדדים לא מרוצים: נותן השירות תמיד יתלונן שהוא מקבל מעט מדי עבור יותר מדי עבודה והשפלה; הלקוח תמיד ירגיש שזה לא התפקיד שלו לפרנס את השליח; ובעל העסק יוצא זבל, למרות שהוא בסך הכל פועל כמקובל. אבל מתברר שההיסטוריה של הטיפים היתה עניין לסכסוכים מאז ומתמיד, וזה בלשון עדינה מאוד. חלק מההיסטוריונים טוענים ששיטת הטיפים קיימת עוד מימי האימפריה הרומית. אחרים הציעו כמקור לטיפ המודרני את המילה ההולנדית “tippen”, שמתייחסת לצליל שמשמיע מטבע כשהוא נושר לתוך כלי, או לצליל ההקשה על הכוס כשמעוניינים למשוך את תשומת לבו של המלצר. אל תירו בו. שליחאבל נראה שאת האשם בשיטת הטיפים צריך לתלות באנגלים ובשיטת המעמדות שלהם, שייצרה אדונים מפונקים ומשרתים ממורמרים. באנגליה של המאה ה־16 היה נהוג להציב בבתי לורדים אנגליים ובפאבים לונדוניים כלי פליז ועליהם הכיתוב T.I.P) "To Insure Promptitude"). האורחים היו זורקים מטבעות לכלי מראש, במטרה להבטיח שירות קשוב במיוחד. באותה תקופה היה מקובל שגם אורחים בבתים פרטיים מן המניין ישאירו סכום מסוים למשרתים תמורת אקסטרה שירות או מאמץ מיוחד. עד מהרה הפך הנוהג למקובל גם בלי האקסטרות, וכל מבקר השאיר סכום הגון לצוות המשרתים. הטיפ ניתן תחילה בסוף הביקור, ומי שהשאיר טיפ קמצני היה עלול לסבול מנקמת המשרתים ולמצוא את הסוס שלו פצוע בביקור הבא. האדונים מאסו בשיטת הטיפים, וידוע לפחות על מקרה אחד בלונדון של 1764, שבו מלצרים שברו מנורות, ניפצו חלונות ופצעו לקוחות במחאה על סירוב האורחים לצ’פר אותם בטיפ. שיטת הטיפים התפשטה במהירות באירופה, במיוחד באזורים שבהם היתה חלוקה לאדונים ומשרתים. בארצות הברית, למשל, לא היה מקובל להעניק טיפים עד סוף מלחמת האזרחים. אך עם השנים המנהג חלחל גם לשם, בעיקר מצד אמריקאים שחזרו ממסע באירופה ורצו להתרברב במנהגים האירופאים שרכשו. מאחר ובטיפ יש יסוד קפיטליסטי עמוק, תוך 40 שנה מסיום מלחמת האזרחים הפך הטיפ למנהג אמריקאי למהדרין, שמגלגל בין 200 ל־500 מיליון דולר בשנה ועוקף את האירופאים בסיבוב. ב־1895 היה נהוג להשאיר באנגליה חמישה אחוזי טיפ למלצר, כשבארצות הברית הטיפ הממוצע כבר עמד על עשרה אחוז. באמריקה החלו גם הרעות החולות שמוכרות לכל תל אביבי: בעלי עסק ניכסו לעצמם אחוזים מהטיפים, הפחיתו משכרם של העובדים או לא שילמו להם כלל. במסעדות יוקרה בארצות הברית ובצרפת אף היה מקובל שהמלצר עצמו ישלם סכום מסוים בתחילת השבוע, בהנחה שזה יושב לו מהטיפים השמנים שיקבל בימים הבאים, ובמסעדות יוקרה ומלונות בברלין הפרישו לעצמם בעלי העסק חלק מסך הטיפים אם עלה על סכום מסוים. לו זה לא היה קורה. אנדרו סאקס בתפקיד מנואל (מתוך "המלון של פולטי")הצעדים האלה לא עברו, כמובן, בשתיקה. ב־1908 שבתו שוערים בבתי המלון בניו יורק במחאה על שנדרשו להפריש את רוב הטיפים לבוס שלהם. ה”ניו יורק טיימס” פרסם כבר ב־1899 מאמר תקיף שבו האשים את בעלי העסקים בחמדנות, וכינה את שיטת הטיפים רקובה מהיסוד. כתב עת אחר טען כי שיטת הטיפים נוגדת את הרוח האמריקנית, הדוגלת בעבודה תמורת שכר, ולא חנופה עבור טובות. אבל שיטת הטיפים ניצחה את כל אלה. “נוהגים להאשים בכך בעיקר את בעלי העסק”, אומר עזר, “שהם אכן המרוויחים העיקריים. במסעדות, למשל, נוח יותר לגרום לסועד להעניק טיפ על שירות טוב מאשר להעלות את מחיר המנות, מה שעלול להרתיע סועדים”. אבל היסטורית, נראה שגם לשאר הצדדים המעורבים יש חלק בהתפשטות התופעה. “אמנם היו מקרים שבהם עובדים התארגנו כדי למגר את תופעת הטיפים, אבל תמיד היו עובדים שניצלו את ההזדמנות וגבו טיפים כשהם מפצירים בלקוחות או עולבים במי שסירב להשאיר להם טיפ”, מוסיף עזר, “גם מצד הלקוחות לא נרשמה התנגדות מאורגנת. סך הכל, נראה שכל הצדדים תרמו להשארת התופעה על כנה”.

 צילומים: דודו בכר, אורן זיו, דניאל צ'צ'יק, אביעד הרמן, מורן מעיין, אייל טואג

*#