טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרצו גם בירה ליד הארטיק?

בעיר שמחפשת בילוי לא מחייב, זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע הטרנד הנוכחי: קיוסק־ברים. האלכוהול זול, האוכל בסיסי והווייב רטרו במכוון. רק שהחורף לא יגיע ויהרוס את הכל

תגובות

המילה “קיוסק” מגיעה מפרסית (מהימים שבהם יהודים עוד יכלו לשאול דברים מהאיראנים), ובמקור התייחס למבנה בודד וקטן, ובו מוכר שמשרת לקוחות. הקיוסק התל אביבי הראשון קם ברוטשילד ב־1910, אחרי מאבק שיזמו דיירי השכונה, שביקשו לשמור על השקט באזור. כיום ניצב שחזור של אותו קיוסק חלוצי ברוטשילד פינת הרצל, ומדריכי סיורים נוהגים לעבור לידו ולהצביע בהתלהבות. במהלך שנות ה־20, בתקופת העלייה הרביעית, כמות הקיוסקים בעיר התרחבה, במה שמכונה “עליית הקיוסקים”. המונח פיצוצייה (שהיא בעצם הכלאה בין הקיוסק ובין חנות נוחות בסגנון אמריקאי) הוטבע אי שם בסוף שנות ה־80 על ידי דני קוגולביץ’, בעל רשת “הפיצוצייה”, ומאז, אם לומר את האמת, הגבולות די היטשטשו.חמשת המקומות שמופיעים כאן הם מקומות בילוי שהכניסו את הבר התל אביבי לקיוסק הקלאסי, או להפך. הם מסרבים בכל תוקף להודות שהם חלק מטרנד הקיוסק־בר, ולכל אחד מהם סיפור מעט שונה: בעלי הקאסיטה זכו במכרז למקום שהדליק אותם; אל מוני, שהיה קיוסק קיים, חברו שתי בנות צעירות מחיי הלילה; מיטבול קיוסק, הוותיק מהחמישה, נפתח לפני שנה, מתוך תחושה שזה בדיוק מה שחסר למתחם האוזן השלישית, שכבר כולל חנות, בר לילה ומועדון הופעות. השאלה הגדולה היא למה הקיוסק החדש תופס תאוצה, ולמה דווקא עכשיו? “בכל מקום עירוני וים תיכוני, נוצרת תרבות שבה שותים קפה וממשיכים הלאה - זה חדר גם אלינו, ואני חושב שזה גם מאוד מתאים לישראלים”, מסביר ד”ר נועם אוסטרליץ מבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. “מדובר באירוע לא מתוכנן ולא כבד, אקראי. בילוי פחות מחייב שנמצא במרחב הציבורי. בכל מקום שיש בו קלילות אנושית, שאנשים עוברים , יורדים מהמשרד, קובעים נקודת מפגש, כל הדברים שנותנים משמעות לעיר והופכים אותה לדבר הכיפי שהיא יכולה להיות - זה מקום שמתבקש שיהיו בו קיוסקים”.“בעשורים האחרונים נראית מגמה, גם בתל אביב וגם בעקבות המחאה, של אנשים שרוצים לחיות בעיר אינטנסיבית”, אומר עירא רוזן, בעל תואר שני בתכנון עירוני ופעיל ב־Open TLV, יוזמה חדשה, לא ממשלתית, שמקדמת שקיפות, פתיחות וחדשנות בתכנון העירוני, “אותה תכונה שרבים מאתנו קוראים לה ‘עירוניות’, נוצרת בין השאר מעירוב של שימושים על פני שטח מצומצם יחסית: מגורים, בתי עסק, בידור. בהרבה מאוד מקרים מנסים להשיג את התכונה הזו בצורה מלאכותית, על ידי תכנון. מתכנני ערים, גם בפרקטיקה וגם בתיאוריה, גורסים שהיומרה לתכנן מנגנון כל כך מורחב כמו עיר היא יומרה שנידונה לכישלון מראש, כיוון שלעיר יש כוחות משלה. למשל, מחירי הנדל”ן גבוהים ולכן יזמים צעירים לא יכולים לשכור שטחי ענק, אז הם מאתרים כל מני מרחבים מאוד מצומצמים, כמו הקיוסקים החדשים, ומנסים לנצל מהם את המרב”. רוזן מסכים שבבילוי בקיוסק־קפה יש דבר לא מחייב: “עסק שעל הרחוב, שהוא לא בר או בית קפה שצריך להיכנס פנימה, אלא משהו שהוא ממש שם וחשוף, מאפשר לנצל את האינטנסיביות של הרחוב. אם אפשר לאתר חללים עירוניים שלפני כן לא היו מנוצלים, ולנצל אותם לעסק שיגביר את האינטנסיביות העירונית הזו, זה מבורך”.

יוסי שריד על הקיוסק שגרם לו להתחיל לעשן “עד היום, כשאני חולף על פני הקיוסק בקצה המזרחי של כיכר הבימה, אני חש ברגש עמוק של ממתיקי סוד. בגיל 14 רכשתי בו את הסיגריה הראשונה שלי. לא היה לי אז כסף, אולי חצי גרוש מדי פעם. אז פעם אחת קניתי סיגריה, ומאז המשכתי. מכרו אז סיגריות בבודדות. לקיוסקר לא היתה שום בעיה למכור לי למרות שהייתי ילד. אני כמובן לא מאשים אותו, אלא רק את עצמי, אבל זה הקיוסק שגרם לי להתחיל לעשן. זה הכל אשמת הקיוסק. יוסי שריד נזכר (צילום: גלי איתן)“עוד שני קיוסקים שזכורים לי מימי ילדותי שכנו ברחוב קינג ג’ורג’. הייתי חולף על פניהם מדי יום בדרכי מביתי שברחוב דיזנגוף לבית חינוך שליד גן מאיר. בקיוסק אחד הייתי רוכש גזוז, שהיה הנקטר של אותם הימים, בטעם פטל או לימון. בקיוסק האחר, בדרך חזרה מבית הספר, הייתי עוצר ליד כותרות העיתונים, שהיו תלויים על אטבי כביסה. אנחנו היינו בית פועלים, אז אסור היה להכניס ‘מעריב’ או ‘ידיעות’ הביתה. הם נקראו אז ‘עיתונים אזרחיים’. אבל בסקרנותי, עצרתי לידם והייתי מנסה לקרוא. אחד מזיכרונות הילדות הכי עמוקים שלי התרחשו באחת הפעמים שבהן עצרתי ליד הקיוסק והצצתי, ב’מעריב’ לדעתי. עד היום אני זוכר את הכותרת. זה היה למחרת גזר הדין במשפט קסטנר. הכותרת היתה: ‘השופט הלוי: קסטנר מכר את נשמתו לשטן’. הייתי הלום רעם! הוכיתי בתדהמה, רגלי ניטעו בקרקע ולא ניתן היה לעקור אותי ממקומי. ‘מכר את נשמתו לשטן’?! לא הכרתי אז את הרקע התרבותי לביטוי, ופשוט נדהמתי שהשופט התבטא בצורה כזו. כבר אז חשבתי שהשופט הלוי קצת נסחף. גם היום אני סבור כך”.

יורם קניוק על הקיוסק של פולה “על רחוב בן יהודה, ליד פינת בן גוריון, היה קיוסק שקראו לו ברל’ה. דוד בן־גוריון היה גר בסמוך, ואני אפילו זוכר את פולה מגיעה לקיוסק לפעמים. אני הייתי קונה שם בעיקר גזוזים. מאוד אהבתי אותם. אבא שלי היה מבקש תמיד גזוז בלי מיץ. הסרט היחידי שראה בחייו היה ‘נינוצ’קה’, עם גרטה גרבו, ושם הגיבור ביקש קפה בלי קרם. המלצר בסרט אמר לו: ‘אין לי בלי קרם, אבל אני יכול לעשות לך בלי חלב’. זה מאוד הצחיק את אבא שלי, ולכן הוא תמיד ביקש את הגזוז בלי מיץ. אבל את ברל’ה זה לא הצחיק, ופעם אחת הוא ממש כעס על אבא שלי, ואמר לו להפסיק עם זה, או משהו כזה. אבא שלי נעלב אבל המשיך לבוא לקיוסק ולהזמין סודה. לא שוכח את אבא, ואת הסודה. יורם קניוק (צילום: ניר קידר)“בילדותי הייתי הולך גם לקיוסק בשדרות נורדאו פינת בן יהודה, ליד בית הספר שבו למדתי. הבעלים של אותו קיוסק היה גרין, אחיו של בן־גוריון. הוא מאוד לא אהב את בן־גוריון, ולכן כל מי שהיה מבקר את בן־גוריון - זכה להנחה של שני מיל. באותה תקופה כולם היו מפא”יניקים, והיה אסור לומר מילה רעה על בן־גוריון, אפילו ליד ההורים. אבל בקיוסק של גרין יכולת”. פסטיבל אוכלים בלילה - לרשימת המסעדות וכל הפרטים

*#