${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עכבר עסקיות: איך בחרנו את 60 העסקיות הטובות בתל אביב?

אינה קראבצקי, מיכל ושרי אנסקי, רן שמואלי, אלי לנדאו, אסף גרניט, דנה מלמד ואושרת יקותיאל בחרו את העסקיות הכי טובות בתל אביב - אתגר לא פשוט כלל

תגובות

כשהחלטנו ש"עכבר זהב" יתמקד השנה בארוחות צהריים עסקיות, נשמעו לא מעט קולות התנגדות סביבנו: "אבל המנות כל הזמן משתנות", "זה לא בר השוואה", "מסעדות מציעות עסקיות בטווח מחירים שונה" וכו'. אכן, אתגר לא פשוט לקחנו על עצמנו. הרבה שאלות עלו: מה הופך מסעדה לטובה וארוחת צהריים למוצלחת? לפי איזה קריטריונים שופטים? ובכלל, ארוחת צהריים לא משרתת את אותה מטרה בעבור כל אחד. יש כאלה שבעבורם ארוחת צהריים היא הפסקה מהבלגן במשרד או דלק להמשיך את היום. ישנם אלה שפורשים לישון אחרי ארוחת הצהריים; יש כאלה שבעבורם היא משהו שמתרחש ברקע בזמן פגישה; יש מי שפשוט מתפנק במסעדות על בסיס קבוע. יש אינסוף צרכים שעליהם אמורה לענות ארוחה שכזו. אחת התשובות לשאלה המסובכת הזו, בשבילנו, היא שמסעדה טובה אוצרת בתוכה איזו תחושה של מקום וזמן – משהו שאינו בר חלוף אבל גם לא ניתן להעתקה. תשובה אחרת, אולי פשוטה יותר, היא שמסעדה טובה מגישה אוכל טוב. אבל האם האוכל מספיק? לא ברוב המקרים. לעתים אנשים יסלחו על אוכל פחות טוב אבל לא על שירות גרוע, ואף יחזרו למקום דווקא בגלל השירות הטוב. שוב, מה שאנשים אוהבים ומחפשים לא בהכרח זהה; בסופו של דבר, למרות שאוכל, שירות ואווירה הם מרכיבים חשובים וחיוניים בהצלחתה של מסעדה, יש משהו נוסף, כמו חוש טעם חמישי, שקשה להסבירו, בעיקר כי הוא מורכב מתחושות, מאמונות, מפנטזיות ומזיכרונות שמעורר האוכל אצל כל אחד ואחת. בניסיון להיות פרקטיים ולתת לכם שירות טוב, לקחנו נשימה עמוקה, גייסנו פאנל בוחרים מכובד וניסינו לברור מתוך השפע הקולינרי שמציעה העיר את 60 העסקיות המומלצות באופן שישלב בין החלומות והפנטזיות למציאות העירונית ומגוון הצרכים של כל אחד ואחת. השתדלנו לדגום ממגוון אזורים וסוגים: מסעדות ביתיות שבהן מכינים את אותם התבשילים כבר דורות, דוכני מזון מהיר שההתקהלות סביבם בלתי פוסקת, בתי קפה תוססים עם אוכל טרי ומשביע, מסעדות שנפתחו במיוחד באזורי עסקים ומספקות תמורה זריזה ומשתלמת, מקומות המציעים מנות צמחוניות, מסעדות שף נוצצות שפותחות שעריהן גם בצהריים ומאפשרות להתענג על יצירותיהן ועוד. רוב המסעדות ברשימה מציעות דיל מיוחד לצהריים וחלקן פשוט מאפשרות לאכול ארוחת צהריים טובה במחיר משתלם. העסקיות שנבחרו אינן בהכרח הזולות ביותר בתפריט. המנות נבחרו מתוך מכלול שיקולים שהפאנל הביא בחשבון. במקומות המציעים מנות שאינן קבועות המלצנו על הלהיטים שחוזרים על עצמם, גם אם בווריאציות שו־ נות בכל פעם. חשוב לדעת שחלק ניכר מהמסעדות מציעות תפריט עונתי שעשוי להשתנות מפעם לפעם, ומומלץ לבדוק מה הספיישלים של אותו היום. בתיאבון. (אושרת יקותיאל ודנה מלמד)

  צוות עכבר עסקיות. מימין בשורה התחתונה: רן שמואלי, אלי לנדאו, מימין בשורה העליונה: אסף גרניט, אינה קראביצקי, מיכל אנסקי ושרי אנסקי (צילומים: עירא זליכה)

טיול קולינרי עם אינה קראבצקי דילוג על ארוחת הבוקר הופך את ארוחת הצהריים לחשובה ביותר, והבחירה נהיית מהותית. רחובות תל אביב מאפשרים לי להשתעשע עם מגוון האפשרויות. עוצמת את עיני ומהרהרת "מה אוכל הפעם"? והופ, אני בשוק הכרמל. העיניים מחפשות את העגבנייה הכי יפה, הנחיריים מתרחבים מריח הפיתות הנאפות ומהתבלינים שהרגע נטחנו, והנה עולה ריח צריבת קבבוני טלה. גורלה של ארוחת הצהריים שלי כמעט נחרץ... אבל אני מתאפקת. שואפת לקרבי את ריח התבשילים הביתיים שגורמים געגוע למקום אחר. מוקסמת ממראות האויסטרים והמולים הטריים שנחים על מצע קרח כתוש. חולפת ליד מרפסת קסומה בשדרות רוטשילד ושוכחת שזו תל אביב למראה המפות המשובצות וריחו של ראגו טלה. מגבירה את הקצב, הדרך מובילה לים. נכנסת לשוק האיכרים ויכולה לחוש בטעם של רוסטביף מושלם הממלא בעוצמה לחם שיפון משובח. הטיילת מובילה דרומה ליפו, ריח פוקאצ'ה חמה עם חמאה נישא באוויר. כל מה שנשאר זה לפתוח את העיניים ופשוט לבחור באחת החוויות הקולינריות הקסומות של תל אביב.

  שואפת את ריח התבשילים הביתיים. אינה קראבצקי (צילום: עירא זליכה)

ד"ר אלי לנדאו - דיל ברייקר פעם היה בעולם הביטוח מושג שנקרא ביטוח חיים פנסיוני. יום אחד הגיע איזה גאון ששינה את השם לביטוח מנהלים. מאותו רגע, הביטוח הזה, שנמכר כמעט לכולם שימש כביכול תעודת כניסה למועדון המנהלים. כשמשתמשים במונח "עסקי" בביזנס, זה משדרג את תפיסת העולם. מחלקה עסקית, למשל, זה סוג של משהו משודרג. מועדון לאלה שראויים יותר. כשמדובר בארוחה עסקית, זה בעיקר עושה טוב לעסק. תפריטי צהריים למעשה תמיד היו. מכיוון שבצהריים רוב האנשים צריכים לחזור לענייני היום שלהם, מן הסתם הם יעדיפו לאכול פחות, מה שמאפשר למסעדנים להקטין מעט את המנות ולמכור אותן במחיר זול יותר. באופן אישי, ארוחות עסקיות זה לא במפלגה שלי. מאחר שאני אוכל אך ורק ארוחת צהריים, אני רוצה לאכול את כל מה שאני אוהב ללא פשרות. אין לי בעיה עם מנות כבדות ואין לי בעיה עם כמות. ואם בא לי, מצטרפת לחגיגה גם כוס יין. אני לא כועס כשרוצים לעשות מהארוחה "דיל", אבל נדיר מאוד שדיל מצליח להרשים אותי.

לאנץ' דייט עם - רן שמואלי כאן המקום להתוודות שהמשפט "בוא ניפגש לארוחת צהריים עסקית" הילך עלי קסם שנים רבות. תמיד דימיינתי שני אנשי עסקים נפגשים במסעדה, לובשים חליפות ועניבות מעוצבות ומגלגלים ביניהם המון "עסקים". אבל כשהתחלתי אנילקיים פגישות במסעדות בצהריים, נוכחתי שלא תמיד קרה שם משהוטוב מבחינת האוכל. היו שנים שמסעדות התייחסו לעסקית כאל טיזר לקראת תפריט הערב. אפשר היה לקבל מנות לא ממש טובות ולא ממש גדולות במחירשווה לכל נפש, שבפועל רק עשו נזק למסעדה ולא הביאו את הסועדים לארוחה בערב. אחר כך הבינו המסעדנים שארוחות הצהריים הן מקור הכנסה יפה והחלו להתייחס אליהן ברצינות. ארוחה עסקית אמורה להיות ארוחה לאנשי עסקים או לכאלה שרוצים להתבשם בריח העסקים. היא צריכה להיות זולהיותר, אך לא דלת מוצרים אלא דלת כמויות, ועם הרבה חשיבה איך ממשיכים לעבוד אחריה כדי להגיע לארוחה הבאה. והכי חשוב – אסור לזלזל בארוחה הזו! כי בסופו של דבר, אותם סועדים שאכלו לאנץ' נפלא ישמחו לחזור גם בערב!

  לא לזלזל בארוחה הזו. רן שמואלי (מימין) דיל ברייקר. אלי לנדאו (משמאל) (צילומים: עירא זליכה)

עסקים על פי מיכל אנסקי ארוחה עסקית בעידן המודרני היא סוג של דלק ותו לא. אנשים שיכולים להרשות לעצמם מסעדה מבקשים פתרון מהיר ומתוחכם לרעב של צהרי היום. ארוחה עסקית כשמה כן היא – לכאורה, משתמשים בה אנשי עסקים. בעיר כמו תל אביב יש לא מעט האוחזים במקצועות חופשיים ששכחו שלבשל בבית זו אפשרות, וארוחה עסקית במסעדה בהחלט עונה על הצורך. ארוחה עס־קית יכולה להיות הזדמנות לאכול מאכלים הנוצרים במטבח שף. אני באופן אישי מאוד אוהבת את מולים של הצהריים. בעבורי, לאכול ארוחה מלאה שכוללת, בין השאר, לובסטר ויין משובח בפחות מ־ 200 שקל, זו ארוחה נהדרת. ארוחה עסקית אמורה להציג את היד של השף, את הטכניקות שלו, את ההשראה והטעמים ואת חומרי הגלם המשובחים שבהם הוא עושה שימוש. בשלבים הבוגרים יותר של חייך, אתה מבקש לאכול טוב - ארוחה מושקעת שעושה שימוש במרכיבים עונתיים וטריים, ארוחה טובה שתאפשר לך בכל פעם מחדש לטעום את כישוריו של השף, ועדיין, במחיר שמתאפשר לך. על כל זה אמורה לענות ארוחה עסקית.

  כמו דלק. מיכל אנסקי (צילום: עירא זליכה)

אסף גרניט בעיר הגדולה כשאני מגיע לתל אביב, פתאום כל האופציות נפתחות בפני, כמו לילד קטן בעיר הגדולה. המבחר עצום (עצום מדי כנראה), אבל בסופו של דבר, אני תמיד מוצא את עצמי באותם מקומות. בעיר שיש בה כנראה יותר מסעדות מסועדים, וגם לא מעט סועדים, מתברר שלמצוא ארוחה טובה, במיוחד בצהריים, זו דווקא לא משימה כל כך פשוטה. לכן צריך להכיר טובה לאלה שעושים את זה הרבה זמן וברצינות, כאלה שלא מזלזלים במקצוע ולא בסועדים, אלא פשוט נותנים מוצר טוב ואיכותי לאורך זמן. יועזר בר יין, שהוא כניסה למרתף אסקפיזם באמצע יפו הלחה; הבית התאילנדי עם הנאמנות למקור; חדר האוכל המר־ענן והצעיר; טוטו, שבה מבשל ירון שלו - כנראה הטבח הכי מוכשר בארץ; והוטל מונטיפיורי, שעושים הכי טוב את מה שהם עושים - הם רק כמה דוגמאות.

*#