שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צ'ירס ליידיז: הנשים המובילות בתעשיית היין הישראלית

יותר ויותר נשים תופסות עמדות מפתח בעולם היין הישראלי. אספנו שבע מהן לשיחה על מגדר בתחום (רמז: אין לו מקום) ועל עתיד התעשייה (רמז: תקנו מהיקב)

רותם מימון, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותם מימון, עכבר העיר

בלי מהפכות גדולות ובלי לצאת לרחובות, יותר נשים תופסות עמדות מפתח ביקבים ויוצאות אל השטח, אל הכרם ואל הכנת היין. הן נעמדו בפרונט, פילסו דרכים שהיו שמורות לגברים, וכיום אפשר למצוא ברחבי הארץ לפחות 20 יינניות, ולא רק ביקבי הבוטיק; חלק מהן נמצאות ביקבים גדולים כמו ברקן, דלתון ורמת הגולן. הציניקנים יכולים לטעון שזה בטל בשישים מול מספר הגברים בתחום, אבל עם עובדות בשטח לא מתווכחים - מספר הנשים בעולם היין גדל, ולא רק בתפקיד היינניות. לזה אפשר להוסיף צמיחה במספר הסומלייריות במסעדות מובילות בעיר, וכן - גם צמיחה בצריכה של יין על ידי נשים. קיבצתי שש יינניות ואגרונומית בכירה אחת לשיחה צפופה על נשיות, על יין ועל עתיד התעשייה. הן הגיעו מהכרמים ממש, חלקן אפילו עם בגדי הבציר, בעונה הכי חמה ועמוסה של עולם היין. שבע הנשים מגיעות מהקשת הרחבה של עולם היין בארץ, מיקבי בוטיק קטנים וחדשים, דרך ותיקים, ועד ליקבים בינוניים־גדולים: רוני ססלוב, הייננית של יקב ססלוב; לורי לנדר, הייננית והבעלים של יקב צפרירים; לינה סלוצקין, בעלת יקב קדמא; שושנה ויזן, ייננית ובעלים של יקב שושנה; אורנה צ'ילאג, ייננית ובעלים של יקב צ'ילאג; לין גולד, ייננית יקבי עמק האלה; ומיכל אקרמן, אגרונומית המייצגת את יקב תבור. את הפאנל ערכנו בבר וחנות היין ג'ונו (דה האז 1, כיכר מילאנו). סגרנו אותן בחברת כמה בקבוקים, גבינות ולחמים, ונתנו להן לדבר על הכל. תקראו לזה סמנטיקה, תקראו לזה צורת ביטוי, אבל ככל שניסינו לעקוף את הקלישאה של ג'נדר ונשיות אי אפשר היה לברוח ממנה.

את פה לבד? על אף השוני בגילים ובגודל היקבים, בהשכלה בתחום היין וברקע שממנו הן מגיעות, הן מסכימות פה אחד שיין וההתעסקות בו הם מחלה. כן נשיות, לא נשיות - בשביל יין טוב לא צריך מגדר, צריך אהבה לתחום. רוני ססלוב, צעירת היינניות, גדלה בבית שכולו יין. אביה יינן ותיק ומוערך, אבל היא תיכננה דווקא על עתיד עם בעלי חיים: "את כל האיכויות שחיפשתי לחיים שלי וחשבתי שאקבל מהווטרינריה קיבלתי מעולם היין", היא אומרת. "יין זו לגמרי יצירה", אומרת לורי לנדר על עבודת היין, "אני באה מעולם האיור והעריכה וזה סוג אחר של עשייה שעושה טוב". לנדר הקימה את היקב שלה יחד עם בעלה כעסק משפחתי: "אני הייננית, המשווקת והמנקה, ובעלי הוא איש הלוגיסטיקה". במקרה של לינה סלוצקין, הבעל עוסק בהייטק והיא אחראית על היקב. לעומתה, שושנה ויזן היא יקב של אשה אחת שעושה הכל ולבד. אל עולם היין היא הגיעה אחרי גירושים, ולאחר שניסתה לייצר בירות. "בירות לא תפסו אותי כמו יין", היא מסבירה, "הענב והמגע איתו, החושניות והרוחניות שבו, והמטמורפוזה שהוא עובר - אין דבר דומה לזה. כל בציר זה לידה מחדש, זה סוג של אמהות". פה מלוכלך. אורנה צ'ילאג (צילום: אורן זיו)הדברים הללו לא מותירים את הבנות אדישות. חלקן מתנגדות אוטומטית לזיהוי עם נשיות. "אני לא מזדהה עם שום דבר שקשור במגדר", אומרת אקרמן. "זה לא קשור", משיבה ויזן, "אבל כאשה אני רואה את זה כמו הריון ואמהות. אני בטוחה שגבר רואה את זה אחרת". בעניין הזה כולן מסכימות שמבחינה פיזיולוגית נשים טועמות טוב יותר מגברים. "הן פשוט לא מודעות לזה, כי כל השנים דיכאו אותן", אומרת לנדר. אז למה יין נתפס למשהו כל כך גברי? "לא! לא! לא!", עוצרת את השיחה מיכל אקרמן, אחת משתי האגרונומיות היחידות ביקבי ישראל. "יש פה הרבה תפיסות מוטעות על יין. בצרפת או באיטליה תראה שבכל המקומות הקלאסיים אלו נשים שיושבות עם כוס יין. זה חלק מתרבות שלא קיימת פה, לא לגברים ובטח לא לנשים. בישראל יש תדמית שלילית, ועלינו, כאנשי התעשייה, נמצאת המחויבות לשבור את המיתוסים האלה".את הסיבות לכך שמעט נשים לוקחות חלק בתחום הן נועצות בדבר אחד - התרבות, או יותר נכון היעדרה. "בארץ יש תחושה שצריך ידע. הרבה פעמים נשים מתנצלות על זה שהן לא מבינות ביין", אומרת ססלוב. "אבל הן אומרות את זה לא רק על יין, אלא על כל תחום", עונה לה סלוצקין. אבל הלכה למעשה יש פחות יינניות, ואפילו נראה שנשים שותות פחות יין."זה בדיוק כמו שיש יותר שפים משפיות. זה עניין של תפקידים בחברה, זה כבר לא קשור ביין", אומרת צ'ילאג. "בשנתיים האחרונות שומעים על יותר יינניות, כי שומעים יותר על יין באופן כללי", מוסיפה ססלוב. "יש תפיסה מיושנת שעל בחורה לשמור על תומתה ואסור לה לאבד את הראש" אומרת צ'ילאג. "כאילו כשהיא תשתה יין היא תהפוך לשרלילה. וזו הסיבה שנשים שותות פחות, אבל זה משתנה. תסתכל מה קורה בבר הזה. מי יושב פה? נשים". כשאני מנסה לגרור אותן בלשון ולברר את תגובות הסביבה, או אם יש התנגשות עם חיי המשפחה, הן תוקפות חזרה. "לגבר זה לא מתנגש? להם יש אשה בבית אז נוח להם, אבל דווקא לנשים יותר קל, כי העומס הוא לתקופה של חודשיים עד ארבעה חודשים. אבל למה תמיד עולה השאלה של קריירה ומשפחה?". מיד אחר כך הן מודות בחצי פה שלא כולם מקבלים את היינניות בשוויון נפש. לדוגמה, כשהן עומדות בקדמת הדוכן בתערוכות יין, הקהל מחפש את הגבר. "שואלים אותי, 'מה את פה לבד? מה, את עושה את היין?'. כן, אני עושה את היין", אומרת ויזן. "אם אני עומדת עם בעלי ישר ניגשים אליו, מי מסתכל עלי בכלל?", אומרת לנדר, "בשביל גברים אני כמו תכשיט". מבינות עניין. מימין לשמאל: לין גולד, לינה סלוצקין, שושנה ויזן, לורי לנדר, רוני ססלוב, מיכל אקרמן, אורנה צ'ילאג (צילום: אורן זיו)

גבר היה מנסח אחרת כשהן מדברות על יין עולות לא פעם מילים כמו "צבעוניות", "שמחה", "עומק" ו"אלגנטיות", שמתובלות בהרבה מאוד רגש, עד שאני לא מצליח להתאפק ושואל אותן אם גם גברים מדברים ככה על יין. "תלוי מי", הן עונות במקהלה. "אין לי ספק שייננים טובים נשמעים ככה", אומרת צ'ילאג. מנגד, אומרת ססלוב, ש"הם היו מנסחים את זה אחרת, אבל הם מתכוונים בדיוק לאותו קונספט". הן מעלות שמות של כמה ייננים שעשויים היו לחרוג מהפולטיקלי קורקט המנומס והיו מרביצים איזה פאסון גברי, קשוח. צ'ילאג, הן אומרות, קשוחה מהם לא פחות, ויכולה לנבל את הפה אפילו טוב יותר. היא, מצדה, אומרת ש"בשביל לעשות יין טוב לא צריך ג'נדר. אם תבוא ליקב בבעלות אשה תרגיש את זה בעיצוב, אבל לא ביין". "אין שום דבר ביקב שאני מבקשת לעשות ולא עשיתי אותו בעצמי", אומרת גולד, "אני מרימה ושוטפת ארגזים, אני נמצאת בשטח, נכנסים לי חרצנים לכל חור, אני עולה על המלגזה, ואז אנשים רוכשים אלי כבוד". לכולן, אגב, יש היתר לנהיגה במלגזה.לא פעם בשיחה מצטיירת תמונה עגומה על עולם היין. "זה לא הגיוני, זה לא משתלם וזה לא כלכלי", הן אומרות. "יין הוא הבעה של אמון. אתה נוטע כעת בשביל העתיד, הרי רק בעוד ארבע שנים תראה ענב", אומרת לנדר. "כל הנשים פה מתאפיינות באורך רוח, ובתעשייה הזאת גברים ונשים כאחד חייבים המון סבלנות לחיות עם בלת"מים מבלי לקבל סיפוק מיידי", מוסיפה אקרמן. אז למה לעזאזל צריך את זה? "כי זה חיידק", הן מסבירות למי שכנראה לא יבין זאת. זאת תשוקה, אין ספק, אבל שונה לחלוטין ממה שאני מכיר מעולם האוכל. "זה תחום שאין בו רגע דל, ואתה לומד כל הזמן", אומרת גולד, "גם כשאתה חושב שאתה יודע הכל, בא לך בציר הפוך עם גשם בתחילת אוקטובר. תמיד יש משהו שמעשיר אותך, ויינן שאומר שאין לו מה ללמוד ולהתחדש צריך להחליף מקצוע". גולד יודעת על מה היא מדברת כשהיא מספרת על גשם באמצע הבציר: המינוי שלה חדש יחסית (שנה וקצת), וזה הבציר הראשון שהיא מנהלת בעצמה. "אני בטוחה שהיו הרמות גבה מצד גברים כשקיבלתי את התפקיד. יש כאלה שלא יכולים להסתכל לי בעיניים, כי הם חושבים שאני איזה פישרית צעירה, אבל היה גם פרגון". "חרצנים בכל חור". לין גולד (צילום: אורן זיו)

לא שותים יין ישראלי סלוצקין, שמגיעה מעולם ההייטק, מספרת שהמרפקים שחטפה בחייה הקודמים הותירו בה לא מעט סימנים, ולעומת זאת, עולם היין הוא קליקה קטנה ומאוחדת. "זה שתשתה יין של אחת מאיתנו לא אומר שלא תשתה את היין של השנייה", אומרת ויזן. השבע מסכימות על כך שכענף יש הרבה מאוד פרגון ותמיכה. "לכאורה אנחנו מתחרים, אבל זה לא מורגש, כי יש תמיכה ושיתופיות מאוד גדולה כענף", אומרת גולד, "אני חושבת שאם אפנה ליינן הוא יעזור לי בעיניים עצומות". יש שיחשבו שהבנות מציירות תמונה אידילית ותמימה, אבל למעשה אלה הייננים הוותיקים שבעד חלוקת הידע והכשרת הדורות הבאים. נראה שהאג'נדה המשותפת לכל היקבים היא שגורמת להם לעמוד בקו אחד: לא צורכים פה מספיק יין. "כולם רוצים שכמות השתייה של היין בישראל תגדל", אומרת ססלוב. "כולם מדברים על יין, אבל לא שותים יין", מחזקת אקרמן, "בישראל שותים פחות מאירופה ומאמריקה. אנחנו רוצים שישתו יותר יין ויותר כחול־לבן".  הרבה יקבים זה טוב לנו?"האמת היא שאולי זה בעוכרינו", אומרת אקרמן. "אם אין בקרה על היין זו בעיה", חושבת לנדר. אני באתי עם אג'נדה משלי, והבנות, מתברר, הגיעו עם אג'נדה משלהן. "את מי זה מעניין שאנחנו נשים? דבר על היין - למה הישראלים לא שותים יין ישראלי ומעדיפים על פניו תוצרת חוץ?", הן מעלות שאלה לדיון. "אנחנו מאוד מתאמצים, כל שנה היין הולך ומשתפר באיכותו", אומרת אקרמן, "תעשיית היין בישראל הגיעה למצב שאנחנו יכולים להתחרות ברמה העולמית. מי שטוען שהמחירים יקרים צריך לדעת שביחס לתוצר ולאיכות שמקבלים המחיר הוא הוגן. הקהל הישראלי חייב להבין שכשהוא קונה בסופר יין ב־30 שקל ומתלבט אם לקחת צרפתי באותו מחיר - הישראלי עולה עליו באיכות". אני מקשה ושואל למה לא קרה ליין מה שקרה לקפה? בימינו מכונת קפה היא לא נדירה, וגם קניית קפה מגורען (יקר יחסית) היא עסק יומיומי. "היתה מהפכה. אולי הצריכה הכמותית של הלקוח ישראלי לא עלתה, אבל מי שקנה יין לפני 15 שנה ב־25 שקל קונה היום ב־50 שקל, וזה דבר פנטסטי. אין ספק שהיקבים צריכים להוריד מחירים על מנת להנגיש את היין, וזה כבר קורה".מחיר שנוי במחלוקת. יינות (אילוסטרציה: dreamstime)אבל מבחינת הציבור יין ישראלי הוא יקר יותר."כבר נאמר על זה הכל: חומרי הגלם יקרים, החביות וכוח העבודה הוא יקר. רוב היקבים לא העלו מחירים בשנים האחרונות. זה ידוע שבמסעדות עושים את הכסף על היין והאלכוהול, והגיע הזמן שמסעדנים יירגעו. אם לא ישוו רק במחירים אלא גם באיכויות, היין הישראלי עולה לא פעם על זה מחו"ל. יש המון מסעדנים שמזלזלים ביין הישראלי וחושבים שזה מבורגון הוא הטוב בעולם, ויעדיפו למכור אותו כי זה יותר נחשב". אז מה עושים?"קונים מהיקבים ישירות", הן אומרות ביחד כאילו תיאמו עמדות. רגע לפני שאנחנו מתפזרים, משחררת ססלוב חומר למחשבה: "שתו יותר יין ישראלי, קנו יין ישירות מהיקב, ובעידן שכולם מדברים על סלואו פוד, קנו את התוצרת של מה שאתם אוכלים ושותים ברדיוס של 100 קילומטר מהבית. זה יעשה טוב לכולם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ