טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נס שמן היה פה: רוח החג נמצאת בטיגון עמוק

אם תוציאו מהמשוואה את הלביבות והסופגניות, תגלו שחנוכה הוא לא באמת חג. הוא רק תירוץ לאכול ג'אנק פוד

תגובות

לא ברור איך האמריקאים לא המציאו את זה קודם: תירוץ דתי, לאומי, קהילתי, משפחתי, צרכני, קולינרי ותרבותי לשבת סביב שולחן במשך שמונה ימים שלמים ולבלוע ערמות עצומות של ג'אנק פוד, שהיו יכולות לספק אדם נורמטיבי במשך חודשים. חנוכה אינו מייצג, בימים אלו, את נס פך השמן, הוא מייצג את נס צריכת השומן. » מבחן הסופגניות של חנוכהחז"ל מסבירים כי אכילת הלביבות והסופגניות (מלשון: סופגות, ואו־הו כמה שהן סופגות) היא בדיוק אזכור לאותו נס. אנחנו מנשנשים על שמן כדי לזכור את אותו שמן הקסמים שהאיר לאבותינו את בית המקדש. גישה פונקציונליסטית יותר אולי תגרוס כי בימים עברו היתה זו דרך חכמה להכין את הגוף לקראת החורף. לדחוס לתוכו פחמימות, סוכרים ושומנים, שירפדו אותו היטב וישמרו עליו מפני הקור. מין גרסה עתיקה, אורגנית, של הכרבולית. שתי הפרשנויות לא מציעות הסבר סביר לכך שהמנהג הזה טרם דעך, יחד עם מנהגים אנכרוניסטיים אחרים. המנהג הזה עוד חי וקיים מכיוון שבתכל'ס, הוא הדבר היחיד שעוד הופך את החג הזה לסוג של חגיגי. הוא האלמנט היחיד שגורם לשמונת הימים של החג להיות קודש ולא חול. בין קדושה לחול. סופגניות של דלאל (צילום: דודו אזולאי)הרי מכל בחינה אחרת, חנוכה הוא לא באמת חג. כלומר הוא חג בלוף. אנחנו לא מקבלים חופשה מן העבודה, החנויות אינן נסגרות, התנועה אינה נעצרת ואפילו ספיישלים בטלוויזיה וברדיו לא ממש משודרים. יש שם כמה אלמנטים נחמדים עבור הילדים, כמו הצגות עם בר רפאלי, סביבון ודמי חנוכה (שהם בעצם מטבעות שוקולד, עוד תירוץ לאכול שטויות); ישנו מנהג הדלקת הנרות, שזה סבבה, אבל לא כזה מיוחד כשמתחשבים בכמות של נרות השבת ועוגות היומולדת שיש לנו גם ככה בחיים; ויש את מחרוזת השירים המיושנת שנמאסת פחות או יותר כבר מכיתה ג'. לעומת המקבילה הנוצרית שלו - חג המולד, על כל אורותיו, קישוטיו ומתנותיו - מדובר לכל הדעות בכישלון לאומי (ושיווקי) חסר תקדים. אולם בכל זאת, עם בוא כסלו אנחנו שוכחים את כל ההחלטות לשנה החדשה שעשינו בינינו לבין עצמנו רק חודשיים לפני כן, וטוחנים סופגניות ולביבות כאילו אין מחר. כאילו לא הומצאו כלים לספירת קלוריות, עורקים סתומים, ניתוחי מעקפים ובגדים שנראים הכי טוב כשהם מגיעים במידה XS. כאילו בקיץ הבא כבר לא נרצה להיכנס לביקיני. כאילו אין מספיק פיתויים מרושעים בחיינו גם בלי שהריבה הזו תציץ לה מתוך החור. במקביל לזמן הזה בשנה שבו אנחנו מורידים את הבגדים העבים והרחבים מהבוידעם, הרבה יותר קל לנו להעמיס על עצמנו שומנים ולאכול בם לרוב. ואל תיתנו למתכונים המופרכים של רולדין להטעות אתכם. זה שהזריקו לתוך סופגנייה צ'ייסר של ליקר דובדבנים משובח/קרם קוקוס אקזוטי/קציפת רימונים אורגניים, לא משנה את העובדה שעדיין מדובר בגוש בצק שטוגן בשמן עמוק. כל גרידת הלימונים והשוקולד הבלגי הלבן שבעולם לא יגרעו מהקילוגרמים הנוספים ופצעי הבגרות הרבים שצפויים להופיע בסופם של שמונת ימי החג הללו. לא יותר מבצק מטוגן. סופגניות של רולדין (צילום: רונן מנגן)אין ספק, חנוכה הוא חג בלוף. הוא לא באמת מעורר רגשות דתיים ולאומיים, הוא לא פונה לחוש הציוני שלנו, לא הופך אותנו ליהודים (או בני אדם) טובים יותר ולא מספק איזה מסר חינוכי נהדר לילדינו (אם כבר - הוא מזכיר דווקא הילולה יוונית, אותם חבר'ה שכאילו נלחמנו בהם). מה שהוא כן עושה זה לפנות לאינסטינקט הכי פרימיטיבי והכי עקשן שיש לנו - גרגרנות. אם תיקחו את חנוכה ותורידו ממנו את הסופגניות ואת הלביבות - מה כבר יישאר? אוקי, גם מטבעות שוקולד זה סבבה.  

*#