בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפנינה הכחולה של האטלנטי: סיבוב קולינרי במרוקו

אחרי שפתח את המסע בקזבלנקה וממנה המשיך למרקש, עובר גיל ססובר לאיסאווירה השוכנת בדרום חופיה של מרוקו, וקסמה מכה בו. הנוף שלה, חופיה, פירות הים, האנשים והמיסטיקה שבה. פרק שני

10תגובות
צדפות באיסאווירה, מרוקו
גיל ססובר

איסאווירה מכה בך. זו ממש מכה בבטן, אך לא כזו הגורמת להתכווצות אלא להפך. פתאום אתה מתחיל לנשום.

"הפנינה הכחולה של האטלנטי" שוכנת בחלק הדרומי של חופה של מרוקו, מעט צפונית מאגאדיר. הדרך לא יכולה להכין אותך. לא הגבעות המשתפלות המלאות חרוב זית אלון ושיטה. לא העזים העומדות על ענפי עץ הארגאן ורועיהן מבקשים כסף בעבור צילומן, והכבשים על אם הדרך ומעט גמלים.

כי אז אתה מגיע ולפניך פנינה. אתה הולך אל ה"מדינה" ובלי לשים לב מבטך כבר נמשך למקום אחר, ואז אתה הולך, מתוך אין ברירה, אל הנמל, נמל הדיג של איסאווירה.

מאות שחפים במפגן אוויר מקבלים את פניך כמו מטח של כבוד, ממש בשער, שואגים לכבודך, האורח. אבל אז עוד אינך יודע, ואינך יכול לדמיין. ואז אתה עושה מעט צעדים תחת קשת עשויה אבן ולפניך נפרשות פתאום, כחולות כמי הים, מאות סירות דיג, כמעט כולן באותו הגודל, כמעט כולן עוגנות כמו סרדינים, אחת בטבור השנייה, ורק פה ושם אחת יוצאת, אחרת נכנסת, דיג מכין ציוד, אחר פורק איזה מלכודת, רשת או שלל.

עשרות סירות דיג כחולות באיסאווירה, מרוקו
גיל ססובר

מעבר לאותה קשת עומד איש מבוגר מעל גריל, בחסות שתי ספינות ענק הנבנות מעץ, כמו שבונים היום רק באלכסנדריה ובטורקיה (זה מה שידעתי עד היום). תפריט אין. בקשתי סרדינים. "אין בעיה", אמרה הנערה, הלכה אל המזח, קנתה סרדינים, ואביה, או האיש האמון על הנחתם בתוך רשת הברזל הכבדה על הגחלים, קיבל והניח.

אחרי דקותיים קבלתי אותם, מפוחמים, שחורים, על צלחת. לא קשקשו אותם. לא ניקו בטן. לא הגישו סכין ומזלג. לא כף. כאן אוכלים בידיים, ואת השאריות החתולים כבר באים לדרוש. סרדינים טריים מאלה אין. הם יצאו הרגע מהמים. לא זכו לקורו של מקרר. הם היו עוד קרים ממי החורף באוקיינוס.

וזו הייתה רק ההתחלה. היו טרולוסים וסולים וסרטנים, סולבי וסרגוסים, וגמברי, וסוג של חסילון שאצלנו זורקים ופה יש לו עדת מאמינים, מורנות, חתולי ים, לוקוסים, בורי, סאינס, סרטני ענק, ועוד עשרות מינים שלא הכרתי.

בדוכן לא רחוק, על אותו המזח, בהמשך, מציע אדון מגוון צדפות. מאויסטרים ועד קיפודי ים ועוד צדפה שלא הכרתי, חצויה הייתה כבר, ובצד הצדפה, כמו ספוג.

הקיפודים היו נהדרים ונאכלו בכפית, ועל הצדפה השנייה הוא טרח לסחוט מעט לימון ורק אז להגיש. טעמה היה עז, המרקם לא רך, גם לא גומי, אבל צריך אתה לתת בו ביס, ואז משתחרר הטעם הימי המשתלב בטעם הציטרון.

צדפות באיסאווירה, מרוקו
גיל ססובר

בצאתי נכנסת סירה עמוסת מלכודות. הנהג המפעיל מנוע של חמש עשרה כוחות סוס בלבד (אצלנו המנועים הקטנים היום של 75 כ"ס, הגדולים 150), מפלס דרכו במעגן הצפוף תוך כדי שהפועל דוחף בידיו סירות אחרות. אבל המעגן מוגן היטב. גם הגדולה שבסערות לא תחדור את החומות הגבוהות המגנות על כלי השייט ובעליהם.

הלופט נותן פרזנטציה עדכנית לאוכל המקומי. הוא ממוקם בשולי ה"מדינה", בסמטה עמוסת מסעדות ורוכלים כשכל אחד מהם מטיח בך להכנס דווקא אליו. ארגזי דיקט ריקים תלויים על הקירות. התפריט גם באנגלית. והמיוחדים של היום רשומים על לוח גיר נישא.

יש סנט פייטרוס, סנט פייר, ג'ון דורי, או מוריגן הכתם בשמו העברי. זהו הדג המכוער שהאגדה מספרת שפטרוס הקדוש העלה בידו ביפו, ומאז נשארו סימני אחיזתו משני צידי הדג. זהו דג נפלא המוכר פחות (וגם יוצא מעט ממש, וגם כשיוצא זה פעמים רבות בגדלים קטנים) אצלנו, אך בקרב עמי אירופה הוא נחשב למעדן. לא נותרה בי ברירה.

טפנד של זיתים שחורים וירוקים, חמאה ולחם, תה מנטה, אלכוהול אין.

הדג עשוי למופת אך חסר בו משהו בכל זאת. הוא גדול ושמן, עשוי גלדים צחורים כמו צריך, אבל חסר לו כוח, טעמו של הים, חסרה בו עזות. אולי דווקא חומץ טוב היה עוזר. ליד בצלחת כל מיני דברים וחוץ מקישוא על הגריל אין לי מושג מה הם עושים שם.

Loft

Rue el hajjali

אחר כך, כמעט בלית ברירה, אחרי שהבנתי כי בר ממש אין כאן וכולם גם בלילה עולים על הגגות לשתות משהו ולהביט על שחור הים, הגעתי לטארוס. כוס גלנפידיך עולה כאן כמו בברים המפוארים של המלונות, כ-100 מטבע מקומי, או 10 אירו לצורך העניין. זה נראה לי לא שייך אז עברתי לסטלה ומיד כשחשבתי לצאת ולטייל את החומות התחילה לנגן להקה.

תוך רגע הבנתי כי קסמיה לוקחים אותי למקום אחר ונזכרתי שאני באפריקה, צפונית אך במעט למאלי, סנגל, חוף השנהב, ניגריה. אלו היו אותם צלילים שגרמו לג'ינג'ר בייקר לעזוב הכל בשיא ההצלחה, לחצות את הסהרה בלנד רובר שלו ולהגיע ללאגוס. שלושה זמרים, שלושה כלי הקשה, גיטרה ועוד כלי מיתר שאינני מכיר את שמו, לקחו את הנשמה ואת הנפש והחזיקו אותם בקרבה. שמחה הייתה המוסיקה, והקהל שהיה מורכב ממקומיים בעיקר, התרגש, רקד, והיה בעל תודה לחוויה שהציפה אותו.

כמה נשמה יש ליבשת הזאת חשבתי לעצמי, מזכיר לעצמי שוב שאני באפריקה, מקור הכל, רחם החיים.

נופיה של איסאווירה, מרוקו, ושחף עף מעל
גיל ססובר

Taros

Place moulay hassan

בבוקר אני יורד לנמל. תכונה רבה בכל. חבלים נמתחים מהסירות אל המזחים, קושרים הכל לקראת הסוול הגדול שבדרך. יש כאן מאות סירות חבויות במעגנים  קטנים, וכשהן מחוברות אחת לשניה הן יוצאות כמו מעין רפסודה ענקית. גם ספינות מכמורת יש כאן, וכעת, לקראת הים הרוגש, כולן כמעט בפנים, אולי שלושים או ארבעים מהן, קשורות גם הן, לונג סייד אחת לשנייה, בהמשך השובר.

אני מוריד כמה אויסטרים מקומיים נהדרים, לא גדולים מידי, אך עשירים בטעם הים העוצמתי, והמוכר שנהיה לי נביא מראה לי על סוג של שרימפס. אני מכיר את הסוג הזה. לא פעם ראיתי ביפו כשממיינים את הדגים ואותו משליכים למים. ופה אוכלים אותו נא. לא התאפקתי. המוכר השחיז את סכינו, חצה את השריון לאורך וכל כמה סנטימטרים גם לרוחב, פתח והגיש, והדגיש כי הכתמים הכתומים הם ביצים. רק לימון הוא עוד הספיק להזליף. זה היה מעדן. לא פחות משום קריסטל או לנגוסטין שטעמתי. רגע לפני שהלכתי הוא שאל אם טעמתי מזה, והצביע על חיה מוזרה, כמו רק רגליים לה, חזקות ופחוסות ובקצה כל אחת טפר. לאחר שאמרתי לא הוא אמר שקוראים להם "ברניקלס", על שם אותם יצורים המתיישבים בתחתית ספינות ונדבקים, אך אלה חיים בשורת הסלעים האחרונה לפני הגלים. "זה מסוכן להוציא אותם כי תמיד אתה עם הגב לגלים והגלים יכולים לחסל אותך. הם צמודים קשה. צריך הרבה כוח כדי להפריד אותם מהסלע" הוא אמר תוך כדי שהוא חותך רגל אחת וכמו מפשיל ממנה את העור וצינור כתום כמעט זרחני הגיח לאוויר העולם. זה היה טעים. מוזר. טעם שקשה לפענח. שאינו דומה לכלום. "בספרד משלמים מאה יורו לקילו" הוא אמר.

עתה הוא פתח כמה וונגלי, הפריד את הבשר מהצדפה והגיש עם מעט לימון. זה היה מעדן כמובן, ויתרה מכך, מי בכלל חשב שיש כאן את כול הדברים האלה. ידעתי שבצרפת, בבלגיה, בסקוטלנד, נמצאים הדברים האלו, אבל במרוקו, התפלאתי והודעתי "אל תדאג ידידי, אני עוד אשוב".

צדפות ואויסטרים באיסאווירה
גיל ססובר

בקצה המזח, במקום נוסף שמניח את מנחת הים על גחלים אני מזמין קלמרי, אחרי שאומרים לי שיש בעיה להשיג סרטן ענק. סלט נהדר ובאגט כהלכתו, ועל הגריל איש לבוש כמו רוקח, בחלוק לבן ושפם מניח גמברי, דגים ובעיקר סרדינים על האש, תוך כדי שאחר מנקה שני קלמרי ענקיים. שחפים ושאר עופות ים רבים בצרחות על השאריות שמשליך האיש האמון על נקיון הדגים. שני הקלמרי נהדרים, בשרם כבשר סטייק, עסיסיים.

אחר הצהריים הים עולה ואינו מפסיק לעלות. זו חוויה מיסטית ממש. האטלנטי מכה בכל כוחו בסלעים, באיים, ביבשה הממאנת לזוז. מרחוק, על האי מוגדור(כך נקראת העיר בכמה שפות), הנמצא פחות מקילומטר מקצה המזח, נדמה שגלים בגודל בניין מתרסקים עליו, מתנפצים, מנסים לרוצץ. רסיסי הגלים המשוברים נדמה שתלויים באוויר ללא יכולת לרדת, הרוח מחרישה את האוזניים ומעט האנשים שעל המזח מביטים כלא מאמינים. זוהי חוויה רליגיוזית. היכן הוא הים. היכן האדם. רק הדייגים מנצלים את הרגע כדי לתפור רשתות, לסתום חורים, לצבוע ספינות שיחזרו אחרי הסערה לים.

מסעדת "ליון" (השם הוא על שם יישוב בדרום מרוקו ולא על שם אריה) נמצאת מטרים ספורים מהלופט, קרוב מאוד לאחד משערי ה"מדינה" הרבים. המקום פשוט. אכסדרה של כמה כסאות, כמה שולחנות. אבל כאן באמת משתדלים לעשות אוכל מקומי כהלכתו.

מרק הדגים המקומי היה טעים, עשיר, שונה ומיוחד. הציר(שאלתי) היה עשוי מדגים, גמברי וורוד וקלמרי, ואליו צורפו גזר, תפוח אדמה ועגבניות. את הכל טחנו ותבלנו. לצד המרק הוגשו קרוטונים נהדרים וגבינת פרמז'ן מגורדת. אלא שהמרק הזה הוא ארוחה שלמה, מעולה, אבל כבדה מאוד. לקוסקוס הגעתי כבר בבטן מלאה. אבל קוסקוס הכבש שהזמנתי הכיל אחוז מדויק של בשר. זה אומר לא יותר מ80-100 גרם כבש על צלחת קוסקוס ענקית. יש בזה משהו נכון. מעט כמו כמויות הבשר ברהמן היפני או במקבילות הקוריאניות והתאילנדיות. גזר, קלורובי, דלעת, ומעט גרגירי חומוס ואפונה, וקוסקוס נהדר כשלעצמו הבהירו מדוע אין סיכוי למצוא כאן מקום בערב בלי להזמין מראש.

Laayoune

4 bis rue el hajjali

למעלה ממיליון טון דגים מביא צי הדיג המרוקאי בשנה(אצלנו השלל יציב על 2500 טון לצורך השוואה). אלא שברור כי שפעת הדגים כאן גדולה לאין שיעור, על כן קיים הסכם מול השוק האירופי, וספינות מהאיחוד באות לדוג במימי מרוקו(בעיקר מספרד). זאת ועוד, גם לצי המרוקאי תכניות להעלות את השלל ממיליון טון ל1.6 מיליון טון תוך עשור, תוך כדי הוספת כלי שיט, טכנולוגיות ומעגנות. באיסאווירה, הבולדוזרים עובדים כמעט מסביב לשעון ובכניסה לנמל מתנוססת תכנית הנמל העתידי המפואר. מאות סירות יש כאן, עשרות ספינות, וכמה ספינות ענק על הרציף, במספנה, בבניה, כמעט מוכנות, פסים של כחול וכסף נוספים להם מיום ליום.

וכל זאת לא סתם. 25 אחוז מהחלבון מן החי במרוקו הוא מדגה מקומית ו-56 אחוז מהייצוא החקלאי מגיע מהדיג. 400,000 אלף איש מתפרנסים ממנו, מהם 100,000 דייגים. כך נראית מעצמת דיג.

אורסון וולס לא היה עיוור ליופיו של המקום הזה. כאן הוא צילם את "אותלו", ויש המספרים כי כאן גם פגש את צ'רצ'יל, ששהה באותה העת באותו המלון. גם הנדריקס ביקר כאן, בשנות הששים, עת הפכה איסאווירה למוקד עלייה להיפים.

ובכלל, לא ניתן להפריז בקסמו של המקום הזה. החומות הלבנות, הצריחים, שרידיהם של מתיישבים מתקופות קדמוניות מביטים אליך מכל עבר, שברי מצודות, סלעים, איים המזדקרים מן המים ופורצים, הגלים המתנפצים אליהם וקובעים את המוסיקה המקומית. קרתגים, רומאים, מרוקאים – בעיקר בתקופות בהן מרקש הייתה הבירה הכלכלית והתרבותית של האזור, הולנדים, צרפתים, פיראטים, כולם חשקו שהפנינה תהיה שלהם, על המסתור הטבעי מגלי הים, מהאוקיאנוס, חוף מבטחים בים גועש.

שחף מעל חופי איסאווירה
גיל ססובר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו