ארוחה אפלטונית: המתכונים וספרי הבישול שנכתבו בזמן השואה

בעודם מוחזקים במחנות ריכוז ובגטאות במשטר הרעבה שנועד להמיתם, עסקו המוני יהודים באופן כפייתי במחשבות על אוכל. רבים מהם, בעיקר נשים, גם כתבו אוספי מתכונים וספרי בישול ובהם מטעמים שעליהם יכלו רק לחלום

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירה רוסו

את המונח "בישול אפלטוני" טבעה ההיסטוריונית מינה פכטר, בספר הבישול שלה שנכתב בטרזיינשטאדט והוצא לאור בניו יורק. יולנדה שיפוש, באוקטובר 44' בברגן-בלזן, כתבה בהונגרית מתכוני עוגות: סאכרטורט, טורט אגוזים, עוגת דובוש. "בשלי את האורז בחלב ממותק", כתבה אדית פאר במחנה הריכוז רוונסבריק. "הוסיפי קצפת, וניל, חממי וקשטי במרקחת תותים".

בחדר-הזקנים בטרזיינשטאדט, חודשים ספורים לפני מותה ברעב, השלימה מינה פכטר ספר בישול של שבעים מתכונים. המפורסם שבהם הוא המתכון שלה לביצים ממולאות: בשלי עשר ביצים קשות, הכיני מילוי משמנת סמיכה ופטרוזיליה, הניחי לדמיון ולפנטסיה להשתולל ורק אז קשטי את הביצים בקוויאר, בסלמון, בקדל ובצלפים.

אבל הרצברג, על סף מוות ברעב בברגן-בלזן, תיעד מדי יום את ארוחות הכרוב במחנה. את פנקס המתכונים של מלכה צימט, שנכתב במחנה הלוויין לנצינג, ליד מאטהאוזן, קשה לפענח: נייר היה יקר המציאות וצימט רשמה מתכוני תפנוקים בגרמנית ובצ'כית על עלוני תעמולה בגרמנית ועל תצלומים של אדולף היטלר.

איזיש קישקה, במחנה הריכוז קומפיין בצרפת, דימיין ואייר באוקטובר 1941, בשיא הרעב, תפריט עשיר ושלם לסעודה המבדלת במוצאי יום כיפור: מרק של שעועית ירוקה וצדפי פסטה, ארנבת ועוף בזיגוג אספיק, גבינות וקומפוט. יהודית מינץ רשמה מתכוני מרק במחנה וסטרברוק בהולנד, בפיסות פחם על ארגזים. מתכון בהיר ל"פנטסיית ספגטי" על פיסות קרטון סיפקה בטי פרנק-קופל ממחנה הכפייה רייכנבאך, שהוקם על ידי חטיבת האלקטרוניקה של מפעל "טלפונקן".

המלה פנטסיה על הטיותיה חוזרת בכל אסופות המתכונים, חוברות המטבח וספרי הבישול שנכתבו ממש בלב הרעב. ויש המון. בשנים 1945-1940, בעת שמיליונים נספו בהרעבה שהתכוונה להרוג, מפתיע לגלות שמתוך הרעב הגדול כתבו נשים וגברים ספרי בישול הזויים, אך קונקרטיים להפליא. משטר ההרעבה השיטתי, מבוקר הקלוריות, כמו זה שנכפה על יהודי אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה, ייצר עולם שלם של ספרות-רעב, אסתטיקה של מחסור, זיכרון ושחזור.

ברבים מספרי הבישול ואסופות המתכונים אפשר להבחין ברצף מחשבה מידלדל והולך, עם התחלה סדורה וסוף קלוש ולא קוהרנטי, המעיד על כך שהמחבר (מחברת, ברוב המוחלט של המקרים) מאבד את כישורי מוחו מתת תזונה, אבל ממשיך בכתיבה של מתכונים כמו עוגות קומתיים בציפוי שוקולד וקרם פונדנט.

העקירה מן השורש

לא תמיד דנים בעקירה הזאת, שהפכה חיים על פיהם לפעמים בלילה אחד. לעתים היא מתגמדת בצל הזוועות הגדולות יותר, אבל גם העקירה, לא פחות מן הרעב, היא שיצרה בשנות השואה את ספרות האוכל המדהימה שאין דומה לה. מיליונים רבים, לא רק יהודים, הוצאו בן לילה למסע ארוך ואיבדו את ביתם. יחד איתם נעקר גם המטבח שלהם מן השורש. יום אחד עוד היו לך בית ושולחן, חג ומועד, משפחה וקהילה, כולם שלובים בטקסים ובמסורת של מאכלים וארוחות, ובבת אחת כל זה נעלם. לפעמים לא רק לשנות השואה הרבות - אלא לתמיד. כאילו משך מישהו את המפה מתחת לשולחן חג עמוס ומפואר, והטיל את כל רכיביו - כלים, מנהגים, מאכלים של אלף שנות היסטוריה - אל האין. ליהודים שבין העקורים גם לא היה לאן לחזור כדי לשקם את כל זה מחדש.

אז הם כתבו: אנשים שאיבדו את כל מה שהקיף אותם, שנעקרו אל מחנות ריכוז ועבודת כפייה. אוספים רבים ולא שלמים של מתכונים בכתב רועד ולא יציב, בשפה קטועה ופגומה, או בבליל שפות בכתב מהוה, בשברי משפטים ובהוראות חלקיות, בגלל בעיות קשות של ריכוז במשטר של תת תזונה וטרור. אוספי המתכונים נכתבו בגרמנית, בצ'כית, בהולנדית, בהונגרית, ביידיש ובצרפתית.

ב"יד ושם" ובמוזיאון לוחמי הגטאות מושקע עמל של שנים בשימור של פיסות הקולינריה שנותרו. בניו יורק ובאוסטרליה יוצאים הספרים האלה לאור, ולא מעטים מדור ההמשך שומרים מתכוני מחנות כאלה לעצמם בבית. אוסף המתכונים שרשמה יולי שיפוש בברגן-בלזן נשמר בז'נווה בבית בתה, איבון בראונשוויג. ובבית טרזין בקיבוץ גבעת חיים שמורים כתבי היד בגרמנית של מתכונים שכתבו ארנו קליין וירוסלאב בודלובסקי, תוך כדי צעדת המוות מאושוויץ.

רוזי בורוביץ מבודפשט, בדרכה למחנה כפייה ליד ברסלאו, שיננה את מתכון האאופלאוף של אמא שלה, לבל תשכח, ורשמה אותו על דופן של מזוודה. מתבקש לשאול: למה? חלק מן הסיבות כמעט ברור: הגעגוע המתמיד לדבר מאכל הביא אנשים לעסוק רק בדבר אחד, בכפייתיות. כל מי שחש רעב אי פעם, יודע שמחשבתו נדדה מיד אל כירות פאר, סעודות נינוחות או מאכל אחד שאינו מרפה מן הזיכרון. בטרזיינשטאדט, מעידה ביאנקה שטיינר בראון, ניצולה, "תמיד בישלו משהו. תמיד שוחחו על האוכל שלא היה, וככל שהאוכל נעשה נדיר יותר, כך גבר הדיון בסעודות הפאר מן העבר. תמיד יכולת למצוא כמה נשים מתווכחות בלהט, בעיצומו של רעב, על דרך ההכנה של מעדן זה או אחר".

400 קלוריות לאדם

את רוב אסופות המתכונים וספרי הבישול כתבו נשים. לא רק הרעב הדריך אותן, אלא גם תחושת האובדן המיוחד שהיה נחלת הנשים בלבד. המטבח היה אז ממלכה נשית בלתי מעורערת, לב הקיום הבורגני ומרכז הבית. מטבח פעיל היווה חלק מהגדרתה של אשה, לצד רעיה ואם. מטבח ואוכל היו אמצעים רבי עוצמה להשפיע נוחם על בן משפחה סובל. בישול הוא גם עיסוק של נעימות ושגרה מבורכת, דרך מיידית להענקת סיפוק ולקבלתו, ליצירת חוקים ועוגנים של יומיום.

אדם יקר לך רעב - ואת מספקת את הצורך הזה מיד, החל מיומו הראשון של התינוק שלך. זו דרכך ללכד את המשפחה, ליצור טקסים וזיכרונות, לחגוג אירועים. נשים מצאו את עצמן במחנות, עקורות ומופרדות מבני משפחתן. הבית, בני הבית, התפקיד המיוחד שלהן במרכז הקיום המשפחתי - ניטלו מהן בבת אחת. ספרי הבישול מן המחנות מנסים לשחזר את התפקיד הזה. "לכל אחת מהן יש אי-שם בעל וילדים", כתבה מינה פכטר על שתי בשלניות מטרזיינשטאדט.

כתיבת המתכונים המופרכים, במיוחד המתכונים לעוגות הפאר, נצמדה לא רק לעבר שנחרב אלא גם לעתיד. ארוחה, שולחן, אורחים ושובע היוו תמיד הבטחה לשלוות שגרה ונוחות של בית. אנשים כתבו, על סף מותם, כדי להאמין שבעתיד עוד ייעזרו בכל המתכונים האלה. כתבו כי ידעו שהעבר וכל עושרו נמחקו, ושבעצם התיעוד המפורט יש משום הבטחה ורמז לעתיד מואר יותר.

בהקדמה לספר המתכונים המפורסם מכולם, של מינה פכטר (בהוצאת Aronson Jason, ניו ג'רסי), כותבת העורכת קארה דה סילבה שכתיבת ספר הבישול המשפחתי היתה מסורת בורגנית ידועה ומושרשת במרכז אירופה. "Das Kochbuch", כפי שכינו את ספר המתכונים המשפחתי, נכתב בכתב יד ועבר בירושה מאם לבת, ובו כל אוצרות הקולינריה, פרי ניסיון של שנים. הספר הלך ותפח עם הזמן, ותיעד לא רק מאכלים אלא גם זיכרונות של חג וטקס והוראות מפורטות לנשות השושלת כיצד להמשיך. התיעוד הקולינרי המטורף שנעשה במחנות, הביא בחשבון שהכותבת לא תשרוד, אך לילדיה, אם יינצלו, יהיה מנין לטוות את החוט של מסורת ומשפחה. כך בדיוק קרה לספרה של פכטר. היא עצמה מתה ברעב באוקטובר 1944 בטרזיינשטאדט, וכתב היד הגיע אל בתה, אנני שטרן, בניו יורק.

איבון בראונשוויג מז'נווה אינה מוכנה להפקיד בבית-גנזך את כתב היד עם מתכוני אמה בדיוק מאותה הסיבה: "כי בינתיים הספר פשוט משמש אותי, לכל המאכלים האוסטרו-הונגריים שאני זוכרת, אך אלמלא ההוראות בהונגרית, לא היה לי מושג איך להכין כיום. אמא שלי כתבה את הספר בשבילי ואני פשוט נעזרת בו".

לפעמים היתה כאן היצמדות לרעיון אחד: רבים מאתנו מכירים את זיכרון הרעב של פרימו לוי, בפרק "יום בהיר אחד" בספרו "הזהו אדם?". לוי חושב על ספגטי, אינו מסוגל לגרש מראשו את המרקם שלהם: זהובים, מוצקים. יוסף באו מקרקוב, שנמנה עם רשימת שינדלר במחנה הכפייה המפורסם פלאשוב, היה מסוגל להתרכז רק בזיכרון הלחמניות החמות שהמתינו לו מדי בוקר, בטרם לכתו לבית הספר ("שנות תרצ"ח", הוצאת "המנענע", תל אביב). אריקה מרגוליס מפאריס תיעדה במחנה הריכוז האכזרי דראנסי, את כופתאות השמרים האוסטריות (גרמקניידל) של דודתה. "המטבח כולו הוקדש להן. השולחן היה מלא בעקבות ההכנה: קמח ושמרים וסיר ענק עם מים רותחים ושזיפים וסוכר למילוי" (אוסף מכתבים פרטי, של אחייניתה של מרגוליס, מרים כהן, בוז'יבאל, צרפת).

לפעמים ספרי הבישול נכתבו בדיעבד, כמו ספרה המלא טעם וחיים של העיתונאית והסופרת רות בונדי, שהקדישה אותו ליהודי צ'כיה. "מיהדות פראג", כותבת רות בונדי, "נותרו רק בתי כנסת ריקים ורשימת שמות על לוחות שיש, אבל גם זיכרון של תבשיל ה'שולט' בנוסח יהדות צ'כיה". לאותה מטרה נכתב גם ספרה של מירה סאקרדוטי, "בישול יהודי איטלקי" (הוצאת Content Hill of, מלבורן, אוסטרליה).

"למי היה צורך (בימים שלפני המלחמה) בספר בישול?" כותבת-שואלת ריטה ארליך, העורכת של סאקרדוטי במלבורן. הרי לכל אחת היו בבית אם וחמות ודודות וסבתא, שלימדו אותה את היסודות. אבל המלחמה כילתה דורות שלמים של אמהות, אחיות בוגרות, חמיות ודודות, ומאכלים שלמים כלו איתן, כך שנוצר הצורך להזכיר ולהניח מחדש את יסודות המטבח הנפלא הזה.

חובה לציין פה בקצרה גם את הכרוניקה של הרעב: מרשמים ומתכונים ועצות מן הגיהנום שנכתבו בשנות הרעב, שעיקרם צמצום כמעט גרוטסקי, ומטרתם לשרוד. הידועים ביותר הם מתכוני היודנראט של גטו לודז' שהופצו החל מ-1942 וניסו, ללא הצלחה, ליצור מאכלים מתפוחי האדמה וראשי הכרוב שהוכנסו במשורה לגטו (400 קלוריות לאדם, ליום). כזה הוא גם מתכון ה-Buna Suppe או ה-Farben Suppe (מרק-פארבן) הידוע לשמצה של מחנה בונה-מונוביץ, ששרד והתפרסם אחרי המלחמה. "בונה" היתה תשלובת מחנות כפייה בשטח אושוויץ, שהוקמו בין היתר על ידי קונצרן "פארבן". אנשי פארבן חישבו את תוספת הקלוריות היומית שיש להוסיף למרק-המחנה בשביל לקיים עובד כפייה. תוחלת החיים של עובד כפייה שניזון מתזונת המחנה הרגילה היתה בין שישה לתריסר שבועות.

פיוט של רעב

ומהי המורשת העיקרית לעקרות הבית של העתיד? למטבחים ולבתים שיקומו אי-פעם במרחב מוגן, כאשר כותבות המאכלים ומתעדות הזיכרונות כבר לא יהיו בין החיים? עוגות, עוגות ושוב עוגות. Tarte Nicoise הצרפתי של מרתה לבנבאך ההונגרייה, שמתכונו נכתב באביב 1944 בברגן-בלזן, Boter Koek ההולנדי באותו אוסף עצמו, שארבע נשים היו שותפות לכתיבתו; צ'רסנייה פייטה (עוגת דובדבנים) בהונגרית של יולי שיפוש מבודפשט, מתכון עוגת אגוזים של מלכה צימט, ו-Badener Caramel Bonbons של מינה פכטר הצ'כית וחברותיה, שנכתב בגרמנית. מתכון ה"לונדונר שניטן" של ארנוצ'קה קליין נכתב בעת צעדת המוות מאושוויץ. אדית פאר כתבה ברוונסבריק, גרמניה, על סף מוות מרעב, מתכון של עוגת כלולות מפוארת ופירסמה אותו בספר המתכונים שלה - לאחר המלחמה.

מה לעוגה אוסטרו-הונגרית מורכבת ועשירה, עם תזונת הרעב בגטאות ובמחנות? לא הרבה, אך הכתיבה על עוגות לא פסקה. וככל שתהיינה מקושטות ומתוחכמות יותר - כן ייטב. כמובן, יש כאן פנטסיה: הגבשושיות בבולבוס, חלוקת מנת הלחם ומרק הערב הדליל הונצחו בכתביהם של ק. צטניק, פרימו לוי, רות בונדי, אלי ויזל ותורגמו לשפות רבות. אבל העוגה היתה הפיוט של תושבי המחנות שלא ניחנו בעט-סופרים. כולם כתבו עליה. יותר מכל מתכוני הפנטסיה היא מקפלת בתוכה הכל: רעב וגעגוע, בית ובורגנות וטקסים של קפה, חג ויום הולדת.

שלא כמו במקרה של סלט תפוחי אדמה, למשל, העוגה קוראת דרור לדמיון, ומגוון העוגות בכל אוספי המתכונים גדול, מגוון ושונה מאוסף לאוסף. בספרה Sterrekinder ("ילדי כוכבים") שתורגם מהולנדית לעברית מתארת קלרה אשר פינקהוף עוגת קליפות תפוחי אדמה, מרגרינה ותחליף ריבה, שנאפתה במחנה וסטרברוק ההולנדי, לאחר שהאופה אגרה קליפות במשך שבוע. נורברט טרולר מטרזיינשטאדט מתאר את ה"גטו-טורט" המהוללת של שכנתו, הגברת וינדהולץ, שנאפתה עם סכרין ותחליף מרגרינה. במחנות אחרים, גם עוגה כזאת נחשבה לפנטסיה, אבל כאשר שוגים בחלומות של מתכונים אין צורך להגביל את הדמיון למצרכי המחנה. הכל מותר: פירות מסוכרים ופירות טריים, קצפת וחובצה, שוקולד ואגוזים, חמאה ונוגט, דבש וקינמון.

ספר הבישול של מינה פכטרLasse der Fantasie Freien Lauf

(הניחי לפנטסיה להשתולל)

זהו אוסף המתכונים השלם ביותר שנכתב בשנים ההן, ולהבדיל מאוספי מתכונים אחרים - זהו סיפור שיש לו גם סוף, אחרי שצוות מסור של עורכים, תורמים, קרובי משפחה ומו"לים הוציא את האוסף לאור, לפני שש שנים. זוהי העדות המדויקת והשלמה ביותר ששרדה מן המחנות.

וילהלמינה (מינה) פכטר נולדה בבוהמיה וגורשה לטרזינשטאדט ב-1942, בהיותה בת 70. רות בונדי, בספרה "אדלשטיין נגד הזמן" על גטו טרזיינשטאדט, דנה ארוכות בבעיות המוסר היחידות במינן שבפניהן ניצבו "זקן היהודים" יעקב אדלשטיין וצוותו. מספר המגורשים אל הגטו, לעומת השטח המצומצם ותנאי המחייה, חייבו סוג זוועתי של בחירה. אדלשטיין בחר: הילדים ובני הנוער שהיה להם סיכוי לשרוד ולחיות זכו לתנאים מועדפים. הזקנים כמעט הופקרו למוות. לא היתה להם גישה אל מחסני המזון ולא היה להם הכוח הפיסי להילחם על מנות הרעב.

התנאים שבהם שוכנו הזקנים היו הגרועים ביותר במחנה, ומינה פכטר מצאה את עצמה בקסרקטין הזקנים, כשגורל ידוע מראש של רעב, מחלה ומוות ממתין לה. פכטר וחברותיה לחדר החלו לעסוק בקולינריה וירטואלית: כל אחת תרמה לספר את אוצרות הבישול המשובחים ביותר מן העבר שנמחק. לפני מותה, ביום כיפור 44', הפקידה פכטר את כתב היד בידי ידיד, ארתור בוקסבאום, והוא זה שדאג אחרי המלחמה להעבירו לבתה של פכטר, אנני שטרן בניו יורק, שם תורגם הספר לאנגלית, נערך, לווה בתחקיר מקיף ויצא לאור.

כיום ידוע גטו טרזיינשטאדט גם בזכות התסיסה התרבותית והאינטלקטואלית ששררה בו למרות מצוקת הרעב והתנאים הפיסיים המחפירים. לא פלא שבאקלים כזה של ריכוז מיטב כישרונות אירופה, ממלחינים ומנצחים ועד סופרים, במאים, ציירים ומחזאים, גם פכטר וחברותיה לחדר שקדו על כתב יד שהוא יותר מספר בישול: המאכלים שזורים בפואטיקה ובליריקה, בקטעי שירה ובציטוטי שירה, ומובאות מן המיתולוגיה (ראו מסגרת). ולמרות זאת, כותבת קארה דה סילבה, עורכת ספרותית רבת מוניטין שההדירה, חקרה וערכה גם ספר זה, "המתכונים עצמם הם עדות ברורה ובהירה לסבל ולתנאי המחיה. לשואה".

רוב המתכונים מדולדלים, חסרי חומרים והוראות, הגרמנית שבהם לעתים מושלמת אך נפגמת לפתע, הופכת רעועה ודלה, ניכרות בה סלאביזציה (החלת חוקי תחביר והטיה השאולים מן השפות הסלאביות) ושגיאות כתיב בסיסיות. כתב היד, לעתים בהיר וברור, מתערפל ומיטשטש פתאום, תוצאה של תת תזונה מתמשכת. עורכי הספר החליטו, כמובן, לא לתקן או להשלים - אלא להשאיר כך את חללי החשיבה הפתאומיים, את השפה הרדודה, את ההשמטות שהשמיט הרעב - ולהביא לצד המתכון בגרמנית (או, לעתים נדירות, בצ'כית) את תרגומו לאנגלית, בתוספת הצעות להשלמת החסר. וכך, המתכונים עצמם הפכו עדות לסבל. הספר אינו ערוך בלוגיקה האופיינית לספרי בישול, אלא מציע ערב-רב של מתכונים על פי הסדר שבו עלו במוחה של המחברת, או במוח חברותיה - לפני מותן.

מעדני מחנות

"שמור על הרייך ממוות ומפגע/ צא חוצץ והילחם/ שבועתנו: אמונים לפיהרר/ ססמתנו: עתה, יותר מתמיד".

בעלון תעמולה של האס-אס, עם תצלום של אדולף היטלר, מופיע באותיות גדולות שיר הקרב הזה. סביב סביב, בעיפרון, מתפתל מתכון. ככה כתבה מלכה צימט את ספר הבישול המאורגן שלה, בתת-המחנה לנצינג ליד מאטהאוזן. אוסף המתכונים שמור ב"יד ושם".

אם יש מן המשותף לכל ספרי הבישול ואוספי המתכונים שנותרו כעדות מן המחנות (מלבד, כמובן, התנאים הבלתי אפשריים שבהם נכתבו), הריהו זה: כולם מצביעים על העובדה שלקראת סוף המלחמה, במחנות הריכוז ובמחנות הלוויין הקטנים, שררו תנאי רעב גרועים אף יותר מאשר במחנות הגדולים ששמותיהם כבר ידועים כסמל של רוע. מרתה לבנבאך ויולנדה שיפוש כתבו את אוספי המתכונים שלהן בברגן-בלזן, באביב ובסתיו 1944. באותה התקופה, איש מאסירי המחנה לא היה מסוגל לעסוק בתיעוד ובכתיבה. שהות בברגן-בלזן הסתיימה כמעט תמיד במוות, אבל שיפוש ולבנבאך הוחזקו, כבנות ערובה מקבוצת היהודים ההונגרים של קסטנר, ב"מחנה הכוכבים" המיוחס, שאמנם גם בו שרר מחסור, אך לא רעב-מוות.

לספר הבישול של שיפוש, המכיל כ-60 מתכונים, יש גם ערך תיעודי-קולינרי. האוסף, ממיטב מאכלי אוסטרו-הונגריה, מכיל מתכונים ייחודיים כמו Male, דייסת סולת וחביצת גבינה (Todos), שאופן ההכנה שלה נוצר במשפחה. האוסף של לבנבאך כתוב בארבע שפות (הולנדית, צרפתית, גרמנית והונגרית): הכתיבה מטושטשת מאוד, לא קוהרנטית, מערבבת בין השפות ורצופת שגיאות. אחד המתכונים נרשם בעיפרון על דף מילון עברי-גרמני שהכינה אלס לבנבאך, בתה של מרתה, שלמדה עברית במחנה. נראה שהמלים הן מתוך פיוט לשבת.

במוזיאון לוחמי הגטאות שמור גם אוסף המתכונים של בטי פרנק-קופל ההולנדית, וגם תפריט החג הדמיוני של איזיש קישקה, שהיה עצור במחנה קומפיין בצרפת. בערב ראש השנה 1942 דמיין קישקה סעודה מבדלת שכולה מעדנים, כולל יינות, יי"ש ואפריטיף. קישקה ליווה את התפריט באיור של גדרות תיל, זקיפים ומגדלי שמירה, ולאחר המלחמה הוסיף שורה מצמררת על גורלם של ה"סועדים". לדוגמה: שוסטרמן מקס - שולח ומת; קירנשטיין ליאון - לא ידוע.

אוספים נוספים נמצאים בסידני, אוסטרליה; ניו-ג'רזי, ארצות הברית; בוז'יבאל, צרפת, וגם אצל ניצולים בישראל. מן הראוי להזכיר כאן דווקא ספר הבישול היפהפה של רות בונדי. "טעם החיים" אינו שייך לכאורה לכתבים קולינריים מן המחנות, ולא נכתב מתוך רעב, אלא התפרסם בעברית, בשנות השמונים, בשפה העברית. אבל הוא מתעד גם מטבח צ'כי שהיה ואיננו.

הספר מוקדש לאמה של בונדי, שנספתה: "אין לי רצון לשוב לנעורים וגם הטעם אינו אותו טעם, אבל זה מה שנותר מפרנציסקה בונדי לבית הרמן - לא כתבים ולא יצירות, לא קבר ולא מצבה, לא מכתבים ולא מעשי רקמה. שתי בנות, תצלומים מעטים וריח שטרודל ספוג חמאה... מחברת המתכונים של אמי נכחדה, כמוה, במערבולת מלחמת העולם השנייה. ישמש לה 'טעם החיים' כמצבת זיכרון שלא זכתה לה". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ