מאמץ או מנפץ? |

בגלל מסעדות כאלה העם בישראל שונא את האוכל האשכנזי

המסעדה המזרח אירופאית הקטנה הזו, לא חשוב שמות, מציעה מסע במנהרת הזמן. אלא שבניגוד למסעדות "מזרחיות" שמציעות טעימה מדהימה מהעבר, כאן נשארים עם האבק על פרחי הפלסטיק שעל גבי השולחנות

איתן לשם
איתן לשם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בלינצ'ס בלתי אכילים במסעדה, לא חשוב שמות
איתן לשם
איתן לשם

במסגרת המדור "מאמץ או מנפץ" אנחנו מבקרים את המסעדות, בתי האוכל, הדוכנים, המוצרים והמנות שהפכו למיתולוגיים ובוחנים האם עמדו במבחן הזמן, מאז הפכו לכאלה. האם כוחם עדיין במותניהם או שהפכו לצל חיוור לעברם המפואר? והפעם: מסעדה מזרח-אירופאית אלמונית

מסעדה מזרח אירופאית קטנה בערב לח של אוגוסט. זוג מבוגר מתנהל בה, לבדו, מתרוצץ באיטיות מתבקשת ומתפעל את המסעדה הריקה. היא מסדרת, הוא מבשל ושניהם נפגשים לקפה קטן על הבר. כל שס"ה גידיו של חובב האוכל מושכים אותו להיכנס למקום. הרי שם עשוי להתרחש קסם האוכל שאנחנו מחכים לו. הלוא מסעדה משפחתית, קטנה וכמעט סודית כזו היא התגשמות כל החלומות שלנו כתיירים המחפשים את החוויה הכי אותנטית. ואם זו מסעדה שקיימת למעלה מארבעה עשורים, אז היא חייב להיות בה איזשהו קסם. נכנסנו.

כבר בכניסה למסעדה, לא חשוב שמות, הסועד נכנס אל מנהרת הזמן. אלא שכמו במסע בזמן שהשתבש, הוא מוצא את עצמו במציאות אלטרנטיבית. משהו במציאות שהגיע אליה מוזר, למרות שלא ברור בדיוק מה. האבק על פרחי הפלסטיק שעל השולחנות, הוא רק רמז לבאות. התמונות המיושנות על הקירות ובקבוקי היין שנראים פתוחים עידן, או עידנים, הם כבר רמז עבה במיוחד. התפריט במסעדה על טהרת מטבחה של אחת ממדינות מזרח-אירופה, לא חשוב שמות, הוא עצום. למה? כמה אנשים אוכלים פה בכל יום שיש צורך בתפריט עצום בגודלו, במקום להתמקד בכמה מנות קלאסיות?

הזמנו בלינצ'ס פטריות, עוד אחד עם תרד למנות ראשונות, ותבשיל גולש וכרוב ממולא למנות עיקריות. עם ההזמנה נכנסה ההתרגשות. האם ממתין לנו אוצר קולינרי בלום שרק ממתין שיגלו אותו מחדש? האם ניתנה לנו הזדמנות לתרום במשהו לעסק קטן בימים של אבדון כלכלי? ובכן, לא. הכי לא, ממש לא, דובי לא-לא, למ"ד אל"ף. לא. אבל בתוך הארוחה האיומה הזו מסתתרת המציאות העגומה של חלק מהמסעדות המזרח אירופאיות בישראל שלא השכילו לצעוד עם רוח הזמן (לעומת בתי אוכל כמעיין הבירה החיפאית או סנדר התל אביבית, שדווקא כן). 

כל תחושת העבשות שמסביב, שיש בה גם מן הרומנטיקה, מגיעה לשפל בקרשנדו אדיר עם הגעת המנות. הבלינצ'ס, מנה כיפית שכל כך קשה להרוס אותה, פשוט איומה. תתארו לכם חתיכות פטריות ענקיות, טובעות ברוטב עגבניות חסר טעם, וביחד הופכים בפה לפירה מבחיל. לצד זה יש כמובן את בלינצ'ס התרד, שמציג מחית תרד וגבינה הנדמית כצהובה, שפשוט לא מצליח לרדת בגרון. הכרוב הממולא הוכן מבעוד מועד, כשלא ברור בדיוק מתי היה המועד ההוא. מדובר במנה שהוקפאה והופשרה, כל הדרך לסיים את חייה כמצבה הנחה בשלמותה על השולחן.

הגולש, פאר היצירה ההונגרית ומנה מנחמת שגם ילד מפתח יכול לחמם לבדו, הביאה לשולחן בשורה חדשה – מסטיק בשר. זו אמנם יכולה להיות הברקה קמעונאית של ממש, אבל כמנה בארוחה שעולה 70 שקלים זהו ביזיון לא אכיל. ועוד לא דיברנו על הרוטב האנמי, חוסר התיבול והעובדה שהמקפיא שיחק גם כאן שעות נוספות. אבל מתוך גיהנום שלוש המנות הזה, צצה שאלה אמיתית. למה המקום הזה בכלל קיים? נכון, הוא אולי מספק פרנסה לזוג החביב, ובימים כאוטיים אלה זה אינו דבר של מה בכך. גם שני הזוגות הקשישים שבאים להיזכר בימי הזוהר שלהם, אולי נאחזים במקום הזה כמקדש. אבל מה עם השאר?

בניגוד למסעדות פועלים "מזרחיות" שמצליחות לשמור על רמתן במשך עשורים רבים, וכתוצאה מכך לשמור את מסורת האוכל שלהם בתודעה הישראלית, המסעדות האשכנזיות נוטות לדעוך לאיטן אל סיום מכוער במיוחד. הנזק שמסעדות כאלה עושות למסורת האוכל האשכנזי הוא עצום. כל סועד שייצא ממסעדה כזו לא ייכנס לאחת כזו לעולם. זאת בשעה שבעזורה הירושלמית (וכן גם בסניפה התל אביבי), למשל, נוצרים זיכרונות טעימים יום ביומו.

מדוע חש אותו זוג מתוק, באמת, שהוא יכול להגיש אוכל כזה? המסעדות מבקשות שנעזור, שלא נזלזל, שנתמוך, אבל כשקיימות חוויות איומות כאלה אי אפשר שלא להתחנן שיפסיקו לבזות את האוכל המפואר של מזרח אירופה. דילמת המנפץ היא שבימים אלה אי אפשר להתרסק על מסעדה משפחתית וקטנה ועל כן בחרנו שלא לציין את שמה. חובבי אדם אנחנו, ומביני משבר קורונה גם כן. לכן, אם אתם נתקלים במסעדה קטנה ומשפחתית בישראל (לא חשוב שמות), עם אור נעים וזוג חביב, אל תיכנסו אליה. תעשו לעצמכם טובה. מנפץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ