מאמץ או מנפץ? |

המרק התימני הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר שלכם נגד הקורונה

"שמעון מלך המרקים" מגיש מרקים תימניים לסוגיהם כבר מאז 1976. לאור החורף המתקרב והמגפה הנוכחת, מרק חמצמץ עם בשר רך, שלצדו חילבה, סחוג ולחוח - הוא כל מה שאפשר לעשות כדי להישאר שפויים כרגע

איתן לשם
איתן לשם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שמעון מלך המרקים
איתן לשם
איתן לשם

במסגרת המדור "מאמץ או מנפץ" אנחנו מבקרים את המסעדות, בתי האוכל, הדוכנים, המוצרים והמנות שהפכו למיתולוגיים ובוחנים האם עמדו במבחן הזמן, מאז הפכו לכאלה. האם כוחם עדיין במותניהם או שהפכו לצל חיוור לעברם המפואר? והפעם: מרק תימני אצל "שמעון מלך המרקים" בכרם התימנים בתל אביב.

כרם התימנים התל אביבי אינו כתמול שלשום. הריקנות שנכפתה על אזור שוק הכרמל טומנת בחובה, כמובן, רמזים לאסון כלכלי. אם מנקים את הראש מהמחשבות על העתיד, יש בכרם כעת משהו כמעט קסום. הרחובות הריקים מתיירי חוץ ופנים, השקט הנלווה לכך והמסעדות החצי-פתוחות, חצי מביטות אל המתקרבים אליהן ובוחנות – האם הוא פקח או ידיד? כך נכנסנו אל "שמעון מלך המרקים" בעיצומו של יום סתווי, שבסופו הבטחה לגשם. מרק נראה כמו הדבר השפוי לעשות בתוך אי השפיות הכללי של חיינו.

הריח הראשון המכה באף כבר בכניסה אל ממלכת המרקים התימנית הזו, הוא של הנפט. הפתיליות עובדות, מסודרות בשורה מאחור, ועליהן סירים כבדים ומלאים בכל טוב. הזמנו מרק רגל ומרק ראש, כיאה למציאות הדו-קוטבית אליה נזרקנו כולם אי שם במרץ האחרון. כמו כל דבר במדינה הזו בכלל, ובתקופה האחרונה ביתר שאת, הכל נעשה בקריצה. היא שואלת אותנו איפה נאכל? אנחנו קורצים לה והיא מבינה מיד. כך אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים במרחק אווירי של מטר מהמסעדה, אוכלים בכלי פלסטיק. תרצו עוד משהו? היא שואלת, ואנחנו מחזירים לה קריצה-קריצה. כך נוחתים אצלנו חילבה, סחוג ולחוח. הסעודה מתחילה.

מרק הרגל (43 שקלים, זמין להזמנה גם דרך תן ביס) הוא עניין למביני דבר ואוהבי העניין. הבשר השומני, בואכה מח-עצמי, הוא לא דבר שכל שולק מרק יכול להתמודד עמו, ולכן נתמקד במרק הראש (43 שקלים). כל המרקים הטובים סובלים מאותו תסמין – התחלה נהדרת, שחרור קולות הנאה פולניות-קריפיות, ואז דעיכה אל סוף המרק שמורכב מעוד מאותו הדבר. לרוב המרק יסתיים בתחושת מיאוס. כאן מתבצע תהליך הפוך. בטעימה ראשונה המרק הזה הוא תוהו ובוהו. מכה בכל בלוטות הטעם ונראה חסר איזון. אבל אז, עם כל כף נוספת וכל חלק מבשר הלחי הנימוח והכמעט נמס בפה, המרק מתייצב לכדי ארוחה נפלאה.

המרק האדמדם הזה, משובץ בטיפות שמן, הוא מריר וחמצמץ אך כשהפה נתקל בחלקי הבשר הוא כמעט מתוק. כשמתחילים להעמיס עליו את התוספות, מתקבלת מנה מגוונת מאוד. הסחוג מקפיץ כל ביס מאז ומעולם, החילבה הקצפית והמוזרה מצליחה להפוך את כל מה שהיא נוגעת בו להרבה יותר מעניין והלחוח – אולי פיסת הפחמימות הסופגת ביותר בעולם – מהווה את הסגיר של נפלאות המרק הזה. וכך כל ביס מורכב משלושה מהלכים – קצת סחוג וביס (חריף), מעט חילבה וביס (מעניין, שונה, מיוחד) ואז טבילת הלחוח הרך בנוזל האדמדם (אושר קטן).

אם מחשיבים את תפוח האדמה (גדול מדי עד לכדי אי מוכנות, נקודת התורפה היחידה במנה), את כמות הבשר הנדיבה ואת המרק עצמו – מהכבדים שבמצאי מרקי ארצנו – מקבלים ארוחה מלאה בקערה. אלא שאחרי חיסול המרק התימני הזה לא משתלטת כבדות או עייפות, אלא איזו שמחת חיים בה השפתיים בוערות מהסחוג, קצות האצבעות מריחות כמו חילבה והבטן משדרת שביעות רצון כללית. "זה כמו קטשופ" מסבירה לנו המוכרנית את מהותה של החילבה, במעין התרסה שאינה מודעת להתרסתה מול אשכנזיותנו הבולטת לעין. ואז היא וקורצת - כמובן – תוך כדי מלמול "זה בריא". לפתע המרק הזה מקבל משמעות חדשה. לא רק ממלא את הבטן ומשמח את הלב, כי אם מרפא את הגוף. בעתות מגפה אלו, ורגע לפני הגשם, לא צריך הרבה יותר מזה. מאמץ.

"שמעון מלך המרקים" - יחיא קאפח 28, תל אביב. שני-שישי, 10:00-16:30

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ