המחברת השוודית של "אהבה ולימונים" כתבה להיט מסעדנות בלי מושג בתחום

קומיקאית, מרגלת ברוסיה, מנחת "החולייה החלשה" וגם הסופרת מאחורי "אהבה ולימונים", המתרחש במסעדה (עכשיו מוקרן בארץ). המולטי־טאלנט השוודית קייסה אינגמרסון מספרת איך התברר לה שנמכרו 800,000 עותקים מספרה ומסבירה למה גם בארצה הפכו השפים לכוכבי רוק

דפנה ארד
דפנה ארד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דפנה ארד
דפנה ארד

הסרט השוודי "אהבה ולימונים" (Små citroner gula בשוודית, Love And Lemons באנגלית) שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ הוא יצירה נשית על התמודדות נשית, צ'יקפליק מארץ הצ'יקפליקים. את הקומדיה הרומנטית הזו ביימה בחביבות תרזה פאביק שזהו סרטה השלישי באורך מלא. השחקנית ראקל ורמלנדר מגלמת את הדמות הראשית, אגנס. עובדת לא־רעה שמפוטרת באכזריות ממסעדה קפדנית, חוזרת לבכות לחבר שמסתבר שבוגד בה, וברגע של תעוזה מחליטה להקים מסעדה חדשה ומפוארת. כישלונו הצורם של העסק שהקימה כמעט גורם לפשיטת רגל משפחתית עד שהיא נזכרת ברכיב הסודי מבית אמא, שהוא, כשם הסרט, אהבה ולימונים, ומצילה את המצב.

הסרט מבוסס על ספרה רב המכר של קייסה אינגמרסון שיצא לאור בשנת 2004, והסופרת הסלבריטאית בעלת העבר השושואיסטי מתבררת כגורם המעניין ביותר במשולש הנשי.

אינגמרסון. יש ארסיות שלא תעבור אצל השוודיםצילום: Katarina Di Leva

על פי הבלוג שלה, קייסה אינגמרסון, ילידת 1965, מתגוררת בשטוקהולם עם משפחתה. לה ולבעלה לאסה יוהנסון, עיתונאי ושדרן ברדיו השוודי, שתי בנות, לורה ורוסה, ושתי חיות מחמד — חתולה וסוסה פוטוגנית. בשבוע שעבר בזמן שיחת הסקייפ שלנו האידיליה המשפחתית הזו נארזה כדי לעבור לבית הקיט בכפר, על שפת אגם, מהלך שיגרתי על פי הסטנדרט הסקנדינבי, ומעורר קנאה על פי הסטנדרט המקומי.

בעיתונים בשוודיה מתוארת אינגמרסון כמולטי־טאלנט. היא למדה תואר ראשון במדעי המדינה ובשפות פולנית ורוסית באוניברסיטת שטוקהולם. לאחר עוד שנה במכון פושקין במוסקבה גויסה לשירות הביון והריגול, ואפשר רק לנחש למי האזינה כי זה סוד מוחלט בהחלט. לאחר שש שנות חשאיות השתלבה בפאנל של תוכנית סאטירה ברדיו הלאומי של שוודיה. לאחר מכן התבקשה לכתוב תסריטים לסדרות טלויזיה וטור אישי לעיתון נשים, עבדה כקומיקאית, חקיינית, דוגמנית, שחקנית, מנחת תכנית אירוח וכמנחת הגירסה השוודית הרחמנית לתוכנית הטריוויה "החוליה החלשה".

ב–2002 יצא ספרה הראשון. היא מודה שמכיוון שהיא די מפורסמת בשוודיה, באחד הראיונות השגרתיים שאלו אותה מה היא עושה בימים אלה והיא ענתה שהיא עובדת על ספר. עם פירסום הראיון, פנתה אליה הוצאת ספרים וביקשה לפרסם כל טקסט שתכתוב. קל.

השחקנית ראקל ורמלנדר בדמות אגנס, ב"אהבה ולימונים"

את ספריה הראשונים כתבה לצד עיסוקים נוספים — הופעות בטלוויזיה ותוכניות רדיו, טורים בעיתון, ערבי ספרות, הרצאות וגידול שתי בנות קטנות: "הייתי פרילנסית, נתקעתי בסיטואציה שבה נאלצתי להיענות לכל עבודה מהפחד שלא אעבוד יותר אם אגיד לא. מצאתי את עצמי עובדת בדברים שממש לא נהניתי מהם. כתבתי תסריטים לסיטקומים שלא הצחיקו אותי. כשירד מעלי הלחץ הכלכלי, החלטתי להתמקד בכתיבת ספרים, לכתוב שלושה ספרים בשלוש שנים, אבל גם זו עבודה קשה".

זה נראה מספר לא הגיוני

למזלה, כתיבתה הביאה עמה משב רוח מרענן למדף הספרים השוודי: "התחלתי טרנד חדש בשוודיה, עד אז הספרות שלנו היתה מאוד... ספרותית. מאוד רצינית. ספרים עסקו בהתמודדות משפחתית, במחלות, בהתאבדויות וטאומות ילדות או שהם עסקו בפשע. בהשראת סופרים בריטים, התחלתי לכתוב סיפורים רציניים בצורה קלילה ומשעשעת שקל לאנשים לעכל. שני ספריי הראשונים התקבלו יפה. השלישי שכתבתי, "אהבה ולימונים", זינק וגם עובד לסרט "אהבה ולימונים". למרות שלא יצאנו בקמפיין פרסומי, בחודש הראשון הוא נמכר ב–100 אלף עותקים. זאת מדינה של 9 מיליון אנשים, זה היה נראה לי מספר לא הגיוני. הוא נשאר בראש רשימת רבי־המכר שנה שלמה, ומכר בשוודיה 800 אלף עותקים, יותר מהארי פוטר וצופן דה וינצ'י באותה שנה. לא כל סופר מגיע להצלחה כזאת ולרוב היא חד־פעמית. אבל אני מלאת תודה שהצלחתי לכתוב ספר כזה".

עשית מחקר על תעשיית המסעדות לפני שכתבת ספר עליה?

"קוראי הספר התרשמו שעבדתי בעסק הזה שנים, האמת היא שבצעירותי הכנתי כריכים בבית קפה ולא יותר מזה. בעיקר נעזרתי בחברה שיש לה מסעדה. עשיתי את הפעולה האמנותית של הכתיבה: יצרתי אשליה שאני יודעת על מה אני מדברת, עם המלים הנכונות מהז'רגון המקצועי וסיטואציות אמינות. בשנים האחרונות בשוודיה שפים נחשבים לכוכבי רוק. לא ברור לי מתי הם יצאו מהמטבחים והשתלטו על המסכים, אבל מה שבטוח זה שיש עניין מטורף באוכל, ובהם. השפים השוודים הם טיפוסים מגניבים עם המון קעקועים. אומרים עליהם שהם פרימדונות וקשה לעבוד איתם, אבל זה מכיוון שאלו אותם ילדים עם הפרעות־קשב שלא סיימו בית ספר. הם מאוד מוחצנים, יוצרים, יצירתיים.

"אבל זה לא סיפורו של שף. אני כתבתי את סיפורה של אגנס, אשה שאינה מודעת לעצמה ולא ממצה את היכולות שלה, ש'חיה בפינה קטנה בבית הגדול שלה'. עד שהכל מתפרק. בסיפור הקלאסי הגיבור נזרק מהמקום הנוח שלו ויוצא להילחם בדרקונים ולנצח מכשפות, שמסמלים את הבעיות שהוא מוצא בעצמו. גם בסיפור שלי, אגנס פוגשת במגבלה שלה. חוסר ביטחון עצמי, שמתבטא ביחס הגרוע של בן־זוגה כלפיה, וביחס האכזרי אליה של המעסיק שלה, שף ז'רארד, שמגיע לשיא בניסיון אונס, שלא נכנס לסרט, אבל בסרט דמותו משתינה לה בסירים במטבח בשעה שמבקרת־מסעדות מחכה לאכול את המרק.

"זה סיפור של התפתחות, כי במהלכו אגנס מוצאת את עצמה ומכירה מחדש את החוזק שטמון בה. וכמו בכל סיפור אגדות שבו הגיבור מנצח ומקבל את חצי־המלכות, זהב ואת לב הנסיכה — אז במקרה זה אגנס זוכה במסעדה, בתהילה, בביקורת הטובה, ובלבו של נסיך החלומות, למרות שהוא לא מי שהיא חשבה שהוא. בתי ספר לבישול פנו אלי וסיפרו שהם הכניסו את הספר שלי לסילבוס שלהם כי הוא מציג את הקשיים שאדם צעיר עלול לפגוש בתעשיית המסעדות: הטרדות מיניות, כסף שחור, והעסקה ללא זכויות. אם אתה אדם צעיר בעסק הזה אתה שום דבר".

לרגל ברוסיה, לקבל בחילה במוסקבה

בעיתונים השוודים את מוגדרת כמולטי־טאלנט. זו גם קללה או רק ברכה?

"רבים מאיתנו ברוכי כשרונות, אבל אנחנו חיים בעולם שבו אתה אמור להתמחות במשהו כדי להצליח. אני מנסה לחוות את העולם באמצעות מיצוי כמה שיותר יכולות שלי, כדי לראות את התמונה המלאה. הכישרון העיקרי שלי הוא שימוש בשפה, אני אוהבת מלים ואת האנרגיה שלהן, ויכולה לכתוב או לדבר שעות ללא הפסקה. אבל גם למראות יש חשיבות ובשנים האחרונות אני גם מצלמת המון עבור הספרים שלי. ספרי האחרון עסק ביצירתיות והשראה. הוא רוחני יותר ומלא באמיתות עתיקות לאנשים מודרניים, ובתמונות שצילמתי. הייתי שמחה שיותר אנשים יפתחו את הכישרונות שחבויים בהם, אבל זאת בעיה, כי אם זמרת מפורסמת תתחיל לצייר, אף אחד לא ייקח את האמנות שלה ברצינות. לכך אני לא מסכימה. יצירתיות היא היכולת הבלתי מוגבלת לחדש את החיים שלנו. לאנשים אסור לשכוח שהם יכולים ליצור, לשנות, ושכל נקודה, לא משנה עד כמה אפלה וחסרת עתיד, היא מוצא להתפתחות אישית ותקווה".

עבדת במודיעין השוודי נגד רוסיה. מה דעתך על ההתפתחויות האחרונות שם?

"רוסיה היתה חלק מהחיים שלי כשעבדתי בארגון הביון השוודי אבל אני נמנעת ממנה בזמן האחרון. בנובמבר האחרון ביקרתי במוסקבה לראשונה מזה שנים והרגשתי נורא, כאילו שאני כלואה בתוך סיוט בסגנון בלייד־ראנר. חזיתי בצורה הנוראית ביותר של קומוניזם משתלבת בצורה הנוראית ביותר של קפיטליזם. רק רציתי לחזור הביתה. בשוודיה להומואים מותר להתחתן כבר הרבה שנים ואנחנו מאוד פתוחים בעניין הזה וברוסיה רק הולכים אחורה. אני מקווה שהכוחות החיוביים ברוסיה יאפשרו לקולות מגוונים להישמע".

הסרט הוא הפקה נשית לחלוטין, כמו גם הספר שעליו הוא מבוסס. מה לדעתך מאפיין יצירה נשית?

"בכתיבה שלי אני מעוניינת להעצים נשים. אני חושבת שמרבית הבעיות בעולם — אלימות, רעב, מלחמה — נגרמות מחוסר איזון בין היסוד הגברי ליסוד הנשי. כשמתייחסים לשיוויון בין המינים כמלחמה על זכות הנשים לעמוד על הבמות שבנו גברים, ולשחק על פי החוקים הגבריים, בעיני זה לא שיוויון. אני מעוניינת שנעבוד באיזון ובשיתוף פעולה ונוותר על ההיררכיה והשליטה. לתרזה פאביק הבמאית יש נקודת מבט מאוד פמיניסטית, ואהבתי נורא את סרטיה הקודמים. כשבחרו לעבד את ספרי לסרט, הציעו לי לעבוד על התסריט. אני העדפתי לכתוב ספרים חדשים, ורק ביקשתי לקרוא את הטיוטות הסופיות של התסריט לפני הצילומים. היה לי חשוב שיתואר המסע של הגיבורה שמתפתחת ומצליחה בזכות עצמה, כשהיא מוצאת את הכוחות הפנימיים שלה ומעיזה להצליח ולא בעזרת גברים. היא לא דמות פסיבית, ולא רציתי שזה ייעלם בסרט.

"בגירסת טיוטה של התסריט שהגיעה אלי, דמותה אופיינה בקשיחות רבה, ואני אמרתי — 'לא לא לא. חשוב שהיא תישאר בחורה נחמדה מעיירה קטנה. כל הקטע של הסיפור הוא שהיא לא צריכה להיות קשוחה ומאצ'ואית כדי להצליח, הטוב־לב שלה והכוח הנשי שלה צריכים להיחגג בסרט'. זוכרת את הסרט 'גריז'? שנאתי את זה שהאשה צריכה להפוך לביץ' בסוף, וללבוש עור שחור ולהתמזמז ולשתות ולעשן. היא לא נראתה לי כמנצחת, אלא כמצ'ואיסטית. לא רציתי שזה יקרה בסרט שמבוסס על הספר שלי. רציתי שהדמות של אגנס תישאר אמיתית לעצמה, ואמרתי לפאביק שאם אפיון הדמות הזה יאבד, הסיפור ייהרס".

מתוך הסרט: אגנס והשף שרודה בה, ז'רארד

השף הרע, ז'רארד, שניהל את המסעדה שבה אגנס היתה מלצרית, הוא טיפוס שכל אשה עלולה להיתקל בו. איך עדיף להתמודד איתו?

"אסור לתת לדמויות שליליות להקטין אותך או לגרום לך להרגיש נחותה. שף כזה מסוגל לשחק משחקי כוח בזכות מקומו בראש הפירמידה. עוד גבר שמשחק בנשים כחתול ועכבר. חשוב שנשים יזכרו שהן לא צריכות לשחק עם החתול. אין צורך לציית לחוקים שמציבים הגברים, במשחק כזה נשים רק יכולות להפסיד".

האסתטיקה השוודית קלה לתפיסה בזכות רשתות כמו איקאה ואייץ'־אנד־אם, שגורמות לאחידות סגנונית בינלאומית. מה לגבי השפה השוודית הייחודית? היא לא הפריעה בהפצת הספר והסרט?

"הספר שלי תורגם לעשרים שפות. אני אוהבת את השפה שלי ובוררת מלים אז היה לי קשה להעביר את הבייבי שלי למתרגמים. כשאני נתקלת בתרגום גרוע זה יכול לשבור לי את הלב. אבל החלטתי בשלב מסוים פשוט לסמוך על עבודת המתרגמים. נאלצתי לנפנף לשלום לספרי כשהם נמכרו בחו"ל וכמובן שהסרט עצמו הוא עיבוד של הספר, ועבר אינספור שינויים. כשאני צופה בו אני רואה את קווי הדמיון אבל מבחינתי הוא עומד בפני עצמו כיצירה נפרדת".

הנחית את הגירסה השוודית של "החוליה החלשה". חוקי הז'אנר דורשים אישה קשוחה ועוקצנית. עמדת בתנאים?

"אן רובינסון, מנחת הגירסה הבריטית, מבריקה. אבל היא בריטית, ויש להם צורת ביטוי נפלאה לסרקזם מפותח עם לב פועם, סוג של אכזריות אלגנטית. בשוודית אין לנו את זה, גם מבחינה תרבותית אנחנו פשוט לא מספיק שנונים, מצחיקים וסרקסטיים. אם אגיד את אותם הדברים שאן מרשה לעצמה להגיד, אבל בשוודית, אני אהיה האדם השנוא במדינה. אן יכולה להרשות לעצמה להגיד לאדם כבד־גוף שרואים שהוא אוהב קינוחים. פה זה יישמע נורא.

"אני ניסיתי לשמור על עקרון האכזריות אבל בגישה חמימה. לא ירדתי על איך שאנשים נראים, העדפתי להתייחס לביגוד שלהם, למקצוע שבחרו וכמובן לחבוט בהם על תשובות שגויות. ניסיתי להיות הכי רעה שיכולתי בלי לגרום לאנשים לבכות. זה בידור, זה צריך לבדר ולא להשאיר אנשים עם הרגשה רעה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ