לחם זה לא שעשועים: כך לימדו הספרים את ילדינו לאכול

אם מדפדפים בספרי הילדים שנכתבו ב-70 שנות קיומה של המדינה, וגם קצת לפניהן, אין מנוס מלהבין: סופרי ישראל אוהבים בצק, מאפים ובעיקר לחם. מהמשתה של אלוף בצלות ואלוף שום ועד למאפייה של הציפורים, כך ניסינו לגרום לילדינו לאכול

עלית קרפ
עלית קרפ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
"המאפייה של הציפורים"
"המאפייה של הציפורים". סופרי ישראל אוהבים בצק, מאפים ובעיקר לחם. איור: שירה קורח
עלית קרפ
עלית קרפ

באחת מתוכניות ריאליטי האוכל ששודרו לאחרונה אמרה אחת השופטות, אושיית אפייה דגולה ומפורסמת, בעיניים מצועפות: "המלה הכי יפה בעברית זו בצק". אם מדפדפים בספרי הילדים שנכתבו ב-70 שנות קיומה של המדינה, וגם קצת לפניהן, אין מנוס מלהסכים עמה: סופרי ישראל אוהבים בצק, מאפים ובעיקר לחם, ועוד איך. לפעמים מדובר בתענוגות, אבל הרבה פעמים מדובר באוכל צנוע, כזה שצריך להזין את הדור הצעיר ולאפשר לו לגדול ומהר. אף על פי שיש הרבה אוכל בספרי הילדים, עוד לפני קום המדינה, וגם באלה שנכתבו במדינה בתקופת הצנע, בשנות ה-60 ובשנות ה-70, ואפילו אחר כך, בעשורים שבאו אחריהן, בכולם מולך הלחם. אפילו בספרה של תמי בראון אלקס "המאפייה של הציפורים" שיצא לאור לפני שנתיים בהוצאת מטר, והוא מפרט שלל מעדנים אפויים, כמו טארט לימון, עוגיית ריבה בצורת לב, קרואסונים ואפילו, שומו שמיים, איזו שחיתות, עוגיות עם חמאה ועם מרשמלו ורוד, מופיע הלחם. הוא אמנם לחם עם אגוזים, ובכל זאת לחם.

"יצא לו מתנור לחם חם, התגלגל לטייל בעולם", נכתב בספר השירים שפרסמה אנדה עמיר בשנת 1934, ונקרא לפני ילדים גם שלושים וארבעים שנה אחר כך. נכון, שהיו שם גם מאכלים אחרים, אבל הצניעות מולכת. הגברת הארנבת נוסעת לקנות מעט כרוב, והתנין המתחתן מתלבט "מה יגיש לארוחה, אם מתוקה או מלוחה, ומה יגיש בתור קינוח, נקניק, גלידה או דג מלוח?". כל הסעודות הצנועות הללו נראות צנועות עוד יותר למי שקרא את "אלוף בצלות ואלוף שום" - מהתלה פוליטית שנונה וטובלת ברוטב עשיר מאת המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שנכתבה רק שש שנים קודם לכן. מה לא אכלו שם? " בָּשָׂר וְדָגִים וְכָל-מַטְעַמִּים, / דְּגֵי נְהָרוֹת וּדְגַת יַמִּים, / צֶאֱצָאֵי קִישׁוֹן וּפִישׁוֹן וְאוֹקְיָנוֹס: / פַּלְמוּדָה וָעֳפִיאָן וְאוֹקָנוֹס, / שְׁפַרְנוּן וּקְבַרְנוּן וּצְלֹפַח" (זה בטח לא היה עובר את משרד החינוך היום, עם כל הצלופחים הלא כשרים הללו), וגם כמובן: "לֶחֶם חֲמֻדוֹת, עוּגוֹת וּרְקִיקִים, / מֵקְלְעוֹת חַלּוֹת בְּכַרְכֹּם וּבְצִמּוּקִים, / צַפִּיחִיּוֹת בִּדְבַשׁ וְאֶסְפּוֹגִים מְתוּקִים". אספוגים למי ששאל את עצמו הם סופגניות. בצק הוא המלה הכי יפה בעברית, כבר אמרנו? רגע, זה עוד לא הכול.

ב-1945-1946 התפרסם כקומיקס בהמשכים בדבר לילדים סיפורו של "מר גוזמאי הבדאי" של לאה גולדברג. בקטע המיוחס לזללן, בכלל לא מדברים על לחם, אלא על 30 אווזים, שאותם בלע הגוזמאי על כרעיהם וקרבם והתפוצץ. ואת בטנו שהתפקעה הדביק הרופא, והוא כבר מוכן לאכול את ארוחת הצהריים של היום הבא. אבל לא צריך להתייחס למר גוזמאי הבדאי יותר מדי ברצינות: הוא הרי גזמן, ולא אמור להקים לא עם ולא מולדת, אלא רק לשעשע, וגם האוכל שהוא אוכל אינו אוכל אמתי.
בענייני שעשועים מכהן לצדו של מר גוזמאי בן גילו, "ברמלי", מאת קורניי צ'וקובסקי, שהגיע בשנת 1946 כל הדרך מברית המועצות בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן. מי שלא פחד מהברמלי הזה, שהיה בעל דמות אנושית למחצה ומכוערת כליל, כנראה שלא לב של ילד פעם בחזהו. בנוסף להיותו מכוער, היה ברמלי קניבל פעיל, והוא מאיים על גדי וימימה, גיבורי הספר, שיאכל אותם לתיאבון ועוד בחרוזים:

"אני המפלצת

השן הקוצצת

אני הגזלן הרשע ברמלי

ואין לי עניין עוד

בשום בנננות

ובשום שוקולדות

ובשום מרמלדות

רק בילדים

קטנטנים חמודים,

כמותכם ילדי!"

אבל, כמו שהייתה אומרת לי אמי, זה רק ספר, אז אין מה לפחד, או כמו שאומר שייקספיר, סוף טוב הכל טוב, וכשברמלי חוזר סוף סוף בתשובה הוא ממיר את מנהגי האכילה שלו במנהגים אחרים, קצת יותר מקובלים, אבל מסוכנים לא פחות בהיותם מלאי פחממות. כשהוא חוזר בתשובה מקניבליותו, הוא מבטיח לגד ולימימה "מציות סוכר ודבש, מציונת חן ונחת, מסוכרת ממורקחת, בהחלט מאוד מוצלחת!"

אבל האווירה ההוללת של ממתקים ומגדנות, מתחלפת אחרי קום המדינה באווירה אחרת, חמורה ממנה. הרבה יותר רציניים מברמלי, גם אם פחות מפחידים ממנו הם פלוטו וגדי, מ"איה פלוטו", של לאה גולדברג שנכתב יותר מעשור מאוחר יותר, ב-1957 והוא כולו מדיף אווירת צנע. פלוטו, כלבו של גדי הילד מקיבוץ מגידו, מגיע במסעותיו לרפת ושואל את הפרה אם היא עושה קצפת, והפרה נוזפת בו ואומרת שהיא מייצרת חלב לגבינה. טוב שהיא לא אומרת שזה גבינה שלושה אחוז. היה מתאים לה.

שנה אחר כך מתפרסם הסיפור רב החן "גן גורים" של רפאל ספורטה. שם אמנם יש מי שפוצח לו פיסתק בהפסקת צהריים, אבל מה בקשר לאבא פיל שמוביל את גורי הגן אל הגן? "אלף לחם הוא אוכל". כן, לא נס לחו של הלחם. הלחם מלווה את גיבורי הילדות של ילדי ישראל מאז ועד היום. בצנע יש לחם, אבל לא הרבה יותר מזה, והיטיב לשקף את אווירת המחסור ששררה בצנע שיר אחר של ספורטה "הטבחית מתרתחת":

"אין אורז! אין כרוב! אין שומן

ואין שום!

אין ירק, אין בשר, אין כף חומץ,

אין כלום!"

פלא שהיא מתפטרת בסוף?

גם יוסי, שע' הלל ואמא שולחים אותו בשנות ה-60 לחנות לקנות כמה דברים, הוא ילד שמסתפק, כך נראה, במועט. מה אמא מבקשת ממנו? לחם חם, אך אל תשכח, חלב וזיתים. ומה מביא יוסי? פעם גור כלבים, פעם פרח, וברור, שארוחה מהקניות שלו, כבר לא תצא.

אבל ע' הלל הוא לא סופר שעושה צחוק מאוכל. אדרבה, הוא מתייחס לעניין האכילה מאוד בכובד ראש, באופן שלפעמים נראה אפילו תעמולתי משהו. מה אוכלים אצל ע' הלל? תהיו בטוחים שרק דברים בריאים. ממתקים זה מחוץ לתחום אצלו, וכך הוא מסלט לו סלט:

"אבא הירקות רוחץ, מלפפון אני קוצץ, ובינתיים הסלט, מסתלט לאט-לאט

ויושבים כולנו יחד

הסלט מלוא הצלחת,

מזלגות וסכינים

מקפצים ומנגנים,

בשמחה ובששון –

לבריאות ולתיאבון".

כן, אוכל אצל ע' הלל זה בטח שלא תענוג, או לפחות לא רק תענוג. הבריאות, המחויבות והאחריות נודפות שמשירי האוכל שלו בכלל, וזה על הילד יואש בפרט. מה עם יואש? הוא, כזכור, היה ילד חלש, והלך לרופא והרופא אמר שהוא צריך לאכול, והרבה. מה הוא לא אכל היואש המסכן הזה? ממיטב הזוועות שבהן האכילו ילדים רזים בשנות ה-60: "דייסה, קציצה, גם חביתה, מרק, סלט וגם ביצה

צנון, צנונית וגם חזרת, הכל הכל, אפילו תרד!"

גם בבית רחוב שמגר שבו, בקומה השישית גר דודי שמחה, גר אופה, שנותן לגיבור הספר לחמנייה, אבל רק אם הוא מבקש יפה, אולי רמז שזה פינוק, ולים הם לוקחים ענבים (עם גרעינים, מבטיחה לכם, כאלה ששום ילד ישראלי בן פחות משלושים מוכן היה לאכול היום), וגם זה קורה רק כשהדוד שמחה לא מתבלבל ומביא בצל במקום הענבים (שני קילו, לא פחות). צניעות בצ' רבתי, אז שלא תחשבו לא על גלידה וגם לא על ארטיקים, בכל אופן, לא אצל ע' הלל.

ממתקים? תשכחו מזה בתחילת שנות ה-60. נדמה לי, שאת הממתקים הכירו ילדי ישראל בספרות רק אחר כך. אמנם, אצל לאה נאור, ב"זרעים של מסטיק" שפורסם ב-1966 צומחות לילדים עוגות גבינה בכיסים, אבל זה קורה רק בארץ הילדים, מין חלום פנטסטי, ובשום אופן לא מציאות יומיומית של ילדים רגילים. גם כל הדיבורים הללו על זרעים של מסטיק הקדימו את זמנם. ילדי התקופה בקיבוצי הקיבוץ הארצי, קיבלו פעמיים בשבוע, בימים שלישי ושישי, שלוש קוביות שוקולד אחרי ארוחת צהריים. הגיבורים שידעו להתאפק, היו שומרים אותן לאחר כך, והזללנים, כמוני, היו בולעים אותן באחת. חוץ מזה, היו עוגיות שאפו הסבתות שלנו, אבל רק ממרגרינה, ובשבת היתה מגיעה הסבתא השנייה שלי, זאת שגרה בעיר, וריחמה עלי בגלל האוכל שאכלתי בקיבוץ, עם תרמוס ורוד שפנימו זהוב ובתוכו גלידת תות שדה, שההורים שלי ואני אכלנו צ'יק צ'ק, כי לא היה בחדר שלהם מקרר, ועד שסבא וסבתא שלי הגיעו מחיפה הגלידה כבר נמסה כהוגן. שום מעדן ושום חידוש טכנולוגי עכשווי לא יכול לשחזר עבורי את העונג המהיר ההוא, של גלידת תות שדה נמסה בשבתות קיציות ללא מזגן לפני יותר מחמישים שנה.

כשמישהו אומר לי שאכל מרשמלו ובמבה בילדותו, אני תכף יודעת שנולד אחרי 1967. המלחמה הביאה הרבה שפע לישראל, ובין היתר, ממתקים, לחמניות (שהחליפו, אבל רק לפעמים את הלחם שקראו לו לחם שחור, אבל הוא היה לחם אחיד), מעדני חלב (פריגורט היה, כך נדמה לי, הראשון שבהם), ארטיקים, קרטיבים וכמובן, את הבמבה.

החלוץ הספרותי בענייני שפע, הנחשון ההולך לפני מחנה הצנע ובעיקר הצניעות, היה, מי אם לא, "מיץ פטל", שראה אור בשנת 1970. מיץ פטל הארנב בעצמו, גיבור הספר, נקרא על שם תענוג נחשב, מים מתוקים וצבעוניים, ודומה, שהוא שם מאחוריו את שנות הצנע, את הגבינה הרזה, את הלחם האחיד, את הריבה בפחים, את הסלט ואת הביצה, והשיב את ילדי ישראל למיני למשתה שמזכיר במעט, אבל באמת שרק במעט, את המשתה שנערך לכבוד אלוף בצלות:

"מיץ פטל כיבד את החברים שלו

בסוכריות ועוגיות ובוטנים ושוקולד

וגם נתן להם לשתות

מיץ פטל מתוק מאוד בכוסות גבוהות"

איזה כיף! אבל כבודו של הלחם נשאר על השולחן, וכך, גם בשנות השבעים, כשהדובר בשיר של יהונתן גפן תוהה על תכולת בטנו של הרצל האופה בספר "הכוכבים הם הילדים של הירח" שהתפרסם ב-1974 הוא חושב לעצמו: "אולי יש שם לחמניות קטנות שמסודרות בשורות, או לחם גדול, או שתי חלות".

רק אחר כך, בשנות התשעים הגיע תור העוגות: העוגה הנפלאה של מאיר שלו ב"אבא עושה בושות", העוגה הנהדרת של אורה מורג ב"הפתעות ליום הולדת" והעוגות של המאפייה הכי מושחתת, "המאפייה של הציפורים", שבה כזכור יש עוגיות, עוגות וטארטים, וגם, כמובן לחם אגוזים.

"המאפייה של הציפורים". איור: שירה קורח

מה שמופיע כאן הוא רק על קצה קצהו של המזלג של אזכורי האוכל בספרות הילדים בשבעים שנות קיום המדינה ואולי קצת יותר. אם ניתן לשרטט תמונה כלשהי, אז הקצוות משופעים באוכל: מהמשתה של אלוף בצלות ואלוף שום ועד למאפייה של הציפורים, ומה באמצע? לחם, לחם ועוד פעם, לחם, ואם יש לכלל הזה יוצא מהכלל, הרי הוא נדיר ומעיד על הכלל: המאפים למיניהם עולים על שולחנו של עם ישראל גם בשנות השפע על שולחנות המלכים, כמו אצל חיים נחמן ביאליק, הם מיועדים לקניבלים שחוזרים בתשובה ולפילים שמביאים את הגורים הביתה. ממתקים? רק אחרי מלחמת ששת הימים, כנראה ששם התחילה המשמעת להתרופף בכל התחומים.

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"