איך התגלגל הפלאפל המיתולוגי של ציון מקריית שלום לסיטי של לונדון

עבור ישראלים שגרים בלונדון, מדובר במקום שמציע טעם של בית. עבור אורי דינאי, מדובר בהבטחה לסבא שלו ציון. זהו סיפור על בחור ישראלי ששם לעצמו מטרה להמשיך מורשת של 60 שנות פלאפל, ולא תיאר לעצמו שזה יקרה דווקא בלונדון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מנת פאלאפל
״פלפל״. הפשרה הכי קטנה פירושה שזה כבר לא יהיה הפלאפל של סבא ציון, מלך הפלאפל של קריית שלום בת״אצילום: אייל גוטמן
עומר לוגסי

הסיפור של אורי דינאי הוא לא המקרה הטיפוסי על הישראלי שפותח מסעדה בלונדון. אפילו המיקומים של סניפי רשת הפלאפל-חומוס-סביח שלו, שנקראת "פלפל" (Pilpel) בלונדון הם לא ממש שגרתיים, שכן ההתמקדות שלו היא באזורי עסקים ומשרדים כמו הסיטי וקאנרי וורף, ולא במוקדי בילוי מפונפנים או בסמוך לאזורים בהם מרוכזים יהודים וישראלים בצפון העיר. הסיפור של דינאי הוא בעצם על קיום הבטחות.

"לסבא שלי הייתה פלאפלייה במשך 60 שנה בקריית שלום בתל אביב. הפלאפל היה כל חייו, והוא לא הסכים לפרוש אפילו שכולנו רצינו שינוח קצת. כדי להרגיע אותו, הבטחתי לו להמשיך את דרכו ולהפוך את שמו לאגדה. החלום שלי היה להמשיך את דרכו, אבל לא חשבתי לעצמי שזה יהיה בלונדון", אומר דינאי. לטענתו, הוא לא כאן בשביל הכסף, אלא בזכות או בגלל ההבטחה שלו לסבא ציון, מלך הפלאפל של קריית שלום בתל אביב.

בשנת 2000 התאהב דינאי בבחורה בריטית שביקרה בישראל, והחליט לחזור איתה ללונדון. במאי 2009, אחרי כמעט עשור של עבודה בשיפוצים ובמפעל מזון, הגיעה ההזדמנות, ונמצא המקום שמתאים לפתיחת הפלאפל. "כל הבנייה של פלפל נעשתה מתוך רצון שלי להשאיר את החותם של סבא שלי בעולם הזה. סבא שלי ז"ל היה חתיכת דמות שהשפיעה עלי. את השם 'פלפל' לקחתי ממנו – הוא תמיד היה אומר עלי שיש לי פלפל בתחת, ומכאן השם".

אבל לא רק השם והגישה לחיים הגיעו מסבא ציון, אלא גם הפלאפל עצמו. "כדי להעביר לי את המתכון המדויק שלו, סבא לקח קופסת נעליים, ובתוכה הוא סימן את הכמויות של החומוס, הפטרוזיליה ושאר המרכיבים בבלנד הייחודי שלו", כך לדבריו. במאי 2009 נפתח הסניף הראשון, מחוץ לשוק ספיטלפילדס, "כשעוד לא היה באזור הזה בכלל אוכל כמו שיש היום", הוא אומר. "בהתחלה המעונבים מהמשרדים היו מגיעים ואשכרה פחדו לגעת במשהו חדש ולא מוכר, או שהיו שומעים שזה צמחוני והולכים", משחזר דינאי, "זאת היתה פתיחה לא קלה בכלל".

היינו עומדים בחוץ עם כדורי פלאפל חמים וטחינה, וכל טעימה היית רואה את ההבעה המדהימה של האנשיםצילום: אייל גוטמן

אז מה עשיתם?

"היינו עומדים בחוץ עם כדורי פלאפל חמים וטחינה, ומציעים טעימות. בכל טעימה היית רואה את ההבעה הנדהמת על פני האנשים. לאט לאט הם הבינו שזה טעים והתחילו להיכנס ולנסות את המנה, ותוך כמה חודשים החלו כבר תורים משוגעים מחוץ לחנות. אפילו סבא ציון זכה לראות את התורים דרך המצלמות, התרגש ובכה. מבחינתי באותו הרגע סגרנו מעגל, החלום התגשם".

אך החלום לא נעצר בזה. אחת עשרה שנים מאוחר יותר, ואינספור כדורי פלאפל בדרך, רשת הפלאפל מחזיקה כבר בשבעה סניפים, ונחשבת בהחלט לסיפור הצלחה מקומי. הסוד, לפי משנתו של אורי, נמצא באיכות: "הבטחתי לסבא שלי שלא אתפשר על האיכות, ואני אעמוד במילה הזו לנצח. הפשרה הכי קטנה פירושה שזה כבר לא יהיה הפלאפל של סבא", הוא מסביר. "למשל, אני דואג להחליף את השמן מדי בוקר (מידע חשוב לקורא: את השמן המשומש קונות ממנו חנויות של פיש אנד צ'יפס, שממשיכות אחר כך להשתמש בשמן עוד מספר ימים, ע"ל). אין אצלי דבר כזה 'לשמור למחר'. לא סלטים, לא סחוג, ובטח שלא טחינה וחומוס – הכל מוכן באותו בוקר ולעולם לא נשמר למחרת. אין קיצורי דרך".

הכל מוכן באותו בוקר ולעולם לא נשמר למחרתצילום: אייל גוטמן

עבור הישראלים שגרים בכרך עצום כמו לונדון, מקום כמו "פלפל" הוא ביקור קטן בבית. עם כל הקולינריה הבינלאומית המטורפת שיש ללונדון להציע, ומטבחים שמגיעים מכל מקום על גבי הגלובוס, גם אצל האכלנים האנינים עולה מדי פעם הגעגוע לסביח, לפלאפל או לחומוס חלק ונימוח, משהו שקשה למצוא למשל במסעדות הערביות או הטורקיות בעיר.

את "פלפל" הכרתי לראשונה לפני שלוש שנים, במסגרת סיורי אוכל בשוק ספיטלפילדס. כמובן שמעולם לא לקחתי מטיילים מישראל לאכול משהו שיש בארץ, אבל כשהיו מגיעים אלי מטיילים לא ישראלים, או כשהייתי מסיים סיור ומתגעגע קצת לטעם של בית, "פלפל" היו שם עם פלאפל טוב באמת כמו בארץ (ולא כפשרה של חו"ל), סביח וחומוס ברמה של חומוסייה ישראלית, ובלי הצורך לנסוע לשכונה יהודית בצפון הרחוק של לונדון.

מרקם נימוח וחם מבפנים, וקריספי מבחוץצילום: אייל גוטמן

אחר כך מצאתי עוד תירוץ להגיע לשם. בעבר, הכרתי לאשתי הלא-ישראלית את האוכל עליו גדלתי. בהמשך, הביקורים שלה בישראל הפכו אותה למעריצה של אוכל ישראלי, ככה שהרבה פעמים הגעגוע לפלאפל או סביח מגיע דווקא ממנה.
כשניסיתי לברר ממה נובעת ההתלהבות שלה, כלא-ישראלית, ממנה של סביח או פלאפל, התשובה שלה לא אחרה לבוא:

"כשמסתכלים על פלאפל בפעם הראשונה, לא מצפים למשהו מיוחד. זה נראה כמו כדור לא ברור, אולי קציצה צמחונית כזו. אבל כשטועמים פלאפל טוב, במיוחד מהזן הזה שאכלתי בביקורים הראשונים בישראל, זה פשוט ממכר. מרקם נימוח וחם מבפנים, וקריספי מבחוץ, והטחינה מוסיפה את הממד האגוזי. אני חושבת שהפלאפל של פלפל הוא הדבר הכי קרוב שיש כאן לחוויה שזכורה לי מהפלאפל הראשון שלי בישראל".

מדי פעם עולה הגעגוע לסביח, לפלאפל או לחומוס חלק ונימוח, משהו שקשה למצוא אצל הטורקים כאן למשלצילום: אייל גוטמן

עבור מי שגרים בישראל, פלאפלייה או סביחייה זה דבר מובן מאליו, כמעט בנאלי. אבל בלונדון שמחוץ לאזורים היהודיים, אוכל ישראלי לרוב יגיע בצורת מסעדת שף (ע"ע המסעדות של קבוצת מחניודה ואסף גרניט למשל). לא שזה רע, אבל לא תמיד יש לך זמן או רצון לשבת במסעדה, לפעמים כל מה שאתה צריך זה אוכל רחוב שאוכלים בעמידה ולוקחים בחטף. נכון שלונדון במובן הזה היא לא בכדי בירה קולינרית עולמית, אך אין כמו מנה של פלאפל, חומוס או סביח – כדי לענות על הצורך הזה בדיוק.

נעים לגלות בכל פעם מחדש, שדווקא באזורי המשרדים המנוכרים של הסיטי, לצד רשתות המזון המהיר, בתי קפה הגנריים או מסעדות היוקרה, יש גם את האופציה לשבת על חומוס או להרביץ איזו פיתה ישראלית, שלגמרי הייתה מספקת את הסחורה גם בארץ.

______

עומר לוגסי הוא מדריך סיורי אוכל ובעל הבלוג ״לונדוניסט״ שבו טיפים על לונדון מזווית של מקומי סקרן ורעב.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ