לגלות את מסורות הפסח של הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהודו - אוכל - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגלות את מסורות הפסח של הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהודו

לכתבה
הכנת מצה בבית הכנסת מגן דוד בבומביי, בשנת 2000© Dr. Shalva Weil

הסופרת שולמית שאולקר מדניק מגלה מחדש את מנהגיה הנשכחים של קהילת בני ישראל מתקופת נעוריה של אמה בבומביי

3תגובות

"וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם." שמות יב, ז.

במוחה של אמי חקוקים היטב זיכרונות מביקור שערכה בילדותה בווירג'ולי, כפר מדרום לעיר הולדתה מומביי. היא ראתה את בני קהילתה, קהילת בני ישראל, טובחים עז לקראת פסח ומסמנים את המזוזות ואת משקופי הדלתות בכפות ידיהם שנטבלו בדם. וירג'ולי, הידוע גם בשם סטמבה, היה כפרם של סביה של אמי מצד אמה. הייתה ברשותם נחלה גדולה ושני בתים.

הופתעתי כששמעתי על המסורת הזאת בארוחת השבת, בביקורי האחרון באשדוד, העיר שבה חיים רבים מקהילת בני ישראל ושבה גדלתי.

שמחה אפטקר(בני ישראל) מנפה קמח מצות של הקהילה לפני חג הפסח. צולם בבית הכנסת מגן דוד בשנת 2000
© Dr. Shalva Weil

הטקס הנהוג בהודו, ארץ מוצאה של הקהילה, אך לא הובא ארצה עם העלייה, הגיע מהספר היחיד שקהילת בני ישראל הכירה בזמנו, התורה. ככתוב: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה; וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות יב, יב-יג).

"בני ישראל, היהודים ההודים, וביתא ישראל, יהודי אתיופיה – היו שתי הקהילות היהודיות היחידות בתפוצות שהמשיכו לקיים את המנהג, שבכל מקום אחר חדל להתקיים עם חורבן בית שני בירושלים בשנת 70 לספירה," מציינת ד"ר שלווה וייל, חוקרת בכירה, בריאיון במשרדה באוניברסיטה העברית. גם השומרונים מקיימים את טקס הקרבת הקורבן, מציינת שרון הורוביץ, ספרנית באוסף הספרות העברית בספריית הקונגרס האמריקני.

קיימות שלוש קהילות יהודיות הודיות נפרדות: הקהילה שלנו, בני ישראל, היא הגדולה בהן; קהילת הקוצ'ינים, היא העתיקה בהן; והיהודים הבגדדים, הקהילה החדשה יותר, שהגיעה להודו במאה ה-18. שתי קהילות יהודיות הודיות נוספותת קטנות יותר, בני אפריים ובני מנשה, התגלו בתקופה קרובה יותר לימינו.

מצות בבית הכנסת מגן דוד בבומביי בשנת 2000
© Dr. Shalva Weil

על פי האגדה אבותיה של קהילת בני ישראל היו שבעה גברים ושבע נשים, ניצולי ספינה טרופה, שהגיעו לנווגאון – שם נולד אבי – שבחוף קונקן, לפני כאלפיים שנה, לאחר חורבן בית שני. תולדותיהם עברו מדור לדור כתורה שבעל פה, ולכן צצו תיאוריות רבות המבקשות להסביר מתי עזבו בני ישראל את ממלכת ישראל והגיעו להודו. 

מאות שנים חיו בני ישראל בבידוד, ללא קשר לשאר יהדות העולם, אך שמרו כל העת בקנאות על זהותם היהודית. הם שמרו את השבת, קיימו את חוקי הכשרות וברית המילה, דקלמו את קריאת השמע וקברו את מתיהם, שלא כשכניהם בני דת ההינדו, השורפים את המתים. רנסנס חיי הדת של בני ישראל התרחש לאחר שהרב רחאבי, שגם מוצאו אפוף מסתורין, הגיע מקוצ'ין והנחיל לקהילה את חוקי ההלכה, ייתכן שכבר בשנת 1000 לספירה.

אליהו הנביא ממלא תפקיד חשוב בפולקלור של בני ישראל ובטקס המאלידה – הכנת מנחת מזון טקסית לציון שלבי חיים ואירועים מיוחדים. אני זוכרת בבירור שבביתנו נערכו לא מעט התכנסויות לטקסי מאלידה – כשאחיי נולדו, לרגל חנוכת בית – והחזן שר "אליהו הנבּיא" (כך הוגים זאת בני ישראל), ובני המשפחה והאורחים הצטרפו אליו במזמור. מאחר שלא היו רבנים בקהילה, החזנים היו מנהיגי הדת של בני ישראל.

בכפרים ההודיים שבהם חיו בני ישראל מאות שנים, הם היו "שנוואר טלי", כובשי שמן שבת, שלא עבדו בשבת. הם החלו לעזוב את הכפרים באמצע המאה ה-18, בעיקר למומביי. בעיר הם חיו חיים של בני מעמד הביניים וכבשו לעצמם מעמד בולט בצבא הבריטי, בתעשיית הקולנוע, בממשלה, בחברת הרכבות ובמקצועות הרפואה והחינוך, בין השאר.

בשנות החמישים והשישים עלו כ-60,000 יהודים הודים לישראל, ובהם הוריי. הם הכירו זה את זו בארץ והקימו בה משפחה. האוכלוסייה ההודית-יהודית בישראל מונה כיום בערך 70,000 נפש. בהודו נותרו כ-4,440 איש, על פי דו״ח הג'וינט, כ-200 מהם בכפרים בחוף קונקן והשאר ברובם במומבאי.

במרוצת הזמן חלו שינויים במנהג הטבעת כף היד – הטביעה בוצעה על נייר ולא ישירות על הדלת, כפי שכותב ניסים מוזס, חוקר קהילת בני ישראל, במגזין Asian Jewish Life. את גיליונות הנייר ועליהם סימני היד היו מדביקים מסביב לכניסה – מעליה, מימינה ומשמאלה. אריקה ליונס, עורכת המגזין, ציינה שדפי הנייר ועליהן טביעות הידיים הושארו במקומם כל עונות השנה, כפי שראתה בביקור בביתו של בנימין וסקאר, "שנוואר טלי" בני ישראל האחרון שנותר ברוודנדה שבאליבאג, מדרום למומבאי, בדצמבר 2013.

הטבעת היד על ניירות בקירות הבית ברוודנדה, אליבג
© Dr. Shalva Weil

החוקרים תמימי דעים שבני ישראל קיימו את מנהגי הקורבן וטביעת היד בדם רק בכפרים. ברוב המקרים זה נכון, אך יש ראיות ספורות הפוכות. ב-1995 נשלח הרב חיים שאפנר להודו מטעם הג'וינט לשמש רב קהילתי למשך שנה במשרד הארגון בשכונת ביקאלה שבמומבאי. שאפנר כתב ב-2012 למוסד לרעיונות ואידיאלים יהודיים:

"בהמשך היום נכנסתי למשרד הקהילה היהודית. היה ערב פסח, והמזכירה רצה לקראתי: 'רבי, אתה רוצה שאחי הבכור יטבול את היד בדם של עז בשבילך?' שאלה בהתרגשות. 'דם של עז?' חזרתי, מבולבל. 'כן, כן,' ראה, 'פסח מחר. אתה יודע, בשביל הדלת!' הרמתי את המבט ואכן, מעל דלת הכניסה למשרד היה דף נייר עם שורות ועליו טביעת כף יד גדולה ואדומה מדם."

"וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ." (שמות כב, ח).

במנהג הטבעת כף היד – הטביעה בוצעה על נייר
© Dr. Shalva Weil

אמי נולדה בביקאלה וחיה שם עם משפחתה מתחילת שנות הארבעים עד תחילת שנות השישים. בילדותה הרבתה להתלוות אל סבי, שעבד בחברת הרכבות, בנסיעותוי לאטליז הכשר לפני החגים, לקראת אירועים מיוחדים ולפעמים גם בימי שישי. האטליז שכן בשוק בשר קטן בבנדרה, שכונה סמוכה, והם נהגו לקנות שם חתיכות מובחרות של בשר עז או כבש. הקצב היה דתי אורטודוקסי ותמיד נמצא בסביבות האטליז, היא אמרה.

בחגים היו כמה משפחות מבני ישראל חוברות יחד לקנות עז או כבש שלמים, והקצב מבית הכנסת המקומי שלהם היה שוחט אותם ומחלק אותם בין המשפחות. מהבשר היו מכינים ביריאני, תבשיל ריחני של אורז בסמטי ארומטי ועליו כבש או עז מסאלה (בקארי). על גבי הביריאני היו שמים קישוטים מורכבים ומגוונים מבצל מטוגן ופריך, אגוזי קאשיו, צימוקים תפוחים ושבבים של עלי כוסברה. זה עדיין המאכל החגיגי הקלאסי שמגישים במשפחתי בפסח ובראש השנה.

בשמונת ימי הפסח היו בני ישראל בהודו משתמשים להכנת המזון במרכיבים טריים בלבד ולא בתבלינים יבשים, כדי שלא להיכשל באכילת חמץ. מסאלה רטוב היו מכינים מכוסברה טרייה, בצל, שום ופלפל צ'ילי ירוק חריף. כורכום טרי ושורש ג'ינג'ר החליפו את אבקת הכורכום ואבקת הג'ינג'ר. כיום, לנוכח שפע המוצרים הכשרים לפסח בישראל, הקהילה ההודית משתמשת הן בתבלינים יבשים והן במסאלה רטובה ירוקה.

הכנת מצות בקהילת בני ישראל
© Dr. Shalva Weil

בפסח נעשו עוד התאמות. במקום בקארי מקמח חיטה, לחם שטוח הודי דומה לצ'פאטי, היו מכינים את המאכל בגרסה פריכה יותר מקמח אורז. לפעמים, בימי חול המועד, היו מכינים לארוחת הערב פּוֹליס דמוי קרפ מקמח אורז, כפי שמספרת ידידתי שיילה קואן, חברת קהילת בני ישראל שחיה כיום באוסטרליה. את הקרפים היו ממתיקים ב"שירה", סירופ תמרים סמיך, דומה לסילאן. שירה הגישו גם בתור חרוסת, אף שהמתכונים לה משתנים ממשפחה למשפחה. במקום עלי תה יבשים להכנת תה היו חולטים עלי למון גראס. בפסח לא היו משתמשים בסוכר, ולכן, מספרת אמי, היו נוגסים בתמר בזמן שתיית תה. "יין" לא אלכוהולי לקידוש היו מכינים מדומדמניות מיובשות, כפי שעשו כל השנה.

בהכנות לפסח היו מתחילים כמה ימים מראש: מכינים מצות, מודדים בגדים חדשים אצל החייט, מסיידים את הקירות, מתקנים את הסירים, מאחסנים את כלי האוכל ומוציאים את כלי הפסח, ומבערים את החמץ מהבית. מאחר שלא היה קירור, את רוב מרכיבי הבישול היו קונים טריים מדי יום, ומכאן שכמעט שלא היה חמץ לבער, כך סיפרה אמי.

יש מבני ישראל שזוכרים שהיו מכינים מצות בבתיהם, אך במשפחתה של אמי במומבאי לא עשו זאת מעולם. הקהילה התכנסה יחד להכין מצות עגולות, שדומות למצה השמורה שמכינים כיום בעבודת יד. סבתי עבדה שנה אחת, מספר ימים בלבד, בהכנת המצות השיתופיות בבית הכנסת ההודי הבגדדי, מגן דוד מאחר וסבי לא ראה בעין יפה את העובדה שהיא עובדת מחוץ לבית.

אנשי קהילת בני ישראל בהודו קראו בליל הסדר מהגדה מאוירת מיוחדת, שנכתבה הן בשפת המהראתי והן בעברית. הגדת בומביי הראשונה של בני ישראל הודפסה בליתוגרפיה ב-1846; הגדה מאוירת שנייה ראתה אור ב-1874 בפונה, המרכז השני בגודלו של בני ישראל אחרי מומבאי. יוסף חיים ירושלמי עומד על ההבדלים בין שתי ההגדות בספר "הגדה והיסטוריה":

"האיורים של הגדת בומביי [1846] עדיין קרובים לאב-טיפוס של הגדת אמסטרדם, ולעומתם איורי הגדת פונה [1874] התרחקו אל עולם משלהם. הם אמנם שומרים על המתכונת הבסיסית, אבל הם הודיים מובהקים בנימה ובפרטים," כתב.

בישראל, מרבית משפחות הקהילה קוראות מהגדות ישראליות סטנדרטיות בליל הסדר. בילדותי קראו אמי וזקני הקהילה את התפילות מסידור וממחזור שהעברית כתובה בהם בתעתיק הודי (מהראתי). מאחר שלא ידעתי לקרוא מהראתי, נראו לי ספרי הקודש המתועתקים האלה מוזרים ומהפנטים בקסמם.

כשראיתי את הגדת פונה המקורית, הבלויה, מ-1874, השמורה בספריית הקונגרס הרגשתי קשר רוחני לאבותיי בהודו. עלעלתי בחרדת קודש בדפים הקרועים, המקושטים בכתב במהראתי ובעברית ושרופים בקצותיהם, והרגשתי כאילו אני נוסעת בזמן ובמקום, צועדת בנעליה של אמי, רצה בחוצות הכפר של סבה וסבתה, וכעבור שנים לומדת בבית ספר לאחיות במומבאי. דמיינתי את עצמי הולכת איתה ועם סבי לאטליז בבנדרה, שכיום כבר אין לו זכר.

__

שולמית שאולקר מדניק (שולי מדניק) היא כותבת וצלמת עצמאית לענייני אוכל, שמאמריה מתפרסמים בוושינגטון פוסט, בין השאר. היא חיה בוושינגטון די-סי ועובדת על ספר הבישול הראשון שלה. אפשר לעקוב אחר מסעותיה למומביי, לישראל ולארצות הברית בבלוג שלה, Food Wanderings, וכן באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הרשמה לניוזלטר

מחפשים מתכון לערב שבת? עדכוני אוכל ויין בדרך אליכם. הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות