בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהכל קורס בחוץ, מוצאים מפלט באוכל

בימים של ערפל מדיני וכלכלי, פריחת העיסוק באוכל מצטיירת כנסיגה גלובלית אל הסירים. הרהורים בעקבות ספר חדש של כתב ה"ניו יורקר" אדם גופניק

11תגובות

אוכל הוא מקום שיחידים, קבוצות ואומות פונים אליו כשהשמים מעל ראשם מתקדרים. הנידון למוות לא זוכה לארוחה אחרונה רק כדי להשביע רעב, אלא כרגע אחרון של חיים, הנאה של בחירה. כשהכל אבוד יש עוד ארוחה אחת לפני שהמסך יורד.

בסרטו "אינתיפודה" (1988) התייחס רון מיברג להקבלה בין השנים שבהם החלה הפריחה הקולינרית בישראל לשנות האינתיפאדה הראשונה - האוכל שימש מקום מפלט בשנים אפלות. נדמה שגם בהיסטוריה הישראלית, כמו בהיסטוריה הכללית, המטבח התחיל להתפתח כשפסקו הניצחונות. שנים של עוצמה מייצרות גנרלים נערצים ושנים של חולשה מייצרות מסעדות. האוכל הוא נשקו של החלש: הנחש מול חווה, יעקב והנזיד מול עשיו, התבשילים ההודיים והחיך הבריטי.

נראה שגם בישראל המודרנית אין זה מקרי שהאוכל הישראלי הוא ברובו ערבי, שהחומוס והפלאפל כבשו את לב היהודים. נדמה שכמו שהאוכל ההודי כבש את הבריטים, כך גם בישראל, הצד החזק משתלט על אדמותיו של הצד החלש, בעוד הצד החלש משתלט על קיבתו של החזק.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

במחקר ההיסטורי נהוג ליחס את לידתה של תרבות האוכל המודרנית והמצאת מוסד המסעדה לתקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. שני ההוגים שנחשבים לאבות המייסדים, שכתיבתם שימשה בסיס לשדה הגסטרונומיה המודרנית, יצרו אותה מתוך תבוסתם. השופט ז'אן אנתלם בריה דה סבארין, מחבר התנ"ך של הגסטרונומיה "הפיסיולוגיה של הטעם"; וגרימו דה לה רנייה, איש המעשה שייסד את תחום ביקורת המסעדות ב"אלמנך של הגרגרנים" שלו. שניהם אצילים שעמדו להם מספיק זכויות ומזל כדי לשרוד את הגיליוטינה, ונשארו בחוסר כל מלבד ראשם, פנו אז אל שולחן האוכל. "אוכל הוא ההנאה הראשונה שלנו והאחרונה שנותרת כשכל השאר כבר אבדו", כותב סבארין בספרו, מעיד באותו מכתם על ההיסטוריה האישית שלו ועל זאת של המין האנושי.

כולם אוהבים קציצות

בימים אלה של ערפל מדיני וכלכלי, הפריחה הגדולה של העיסוק באוכל במרחב התרבותי-תקשורתי הישראלי, במקביל לזה העולמי, מצטיירת כנסיגה גלובלית אל הסירים. זה אולי קשור גם לעובדה ש"כולם אוכלים" - גורם מאחד בסיסי, אז למה שלא נבשל ביחד. הבישול בצוותא מאפשר להתעלם מהמחלוקות שמשסעות את החברה, להפוך את מה שמפלג ושונה למאחד, כולם אוהבים חציל בטחינה וקציצות, אשכנזים ומזרחים; עשירים ועניים; יהודים, מוסלמים ונוצרים. בצלחת חמים ולח ביחד, גם כשבחוץ הכל קורס.

הרבה מלים נשפכות כיום בכלי התקשורת על המאבק בין הצמחונים לאוכלי הבשר, יחד עם הקריאה למסד יום ללא בשר, "שני צמחוני". אפשר לתהות אם מיקוד זה מסיט את הדיון ממאבקים אחרים על חירות מול שעבוד, שאין לנו כוח לנהל. זהו מאבק ללא אמביוולנטיות לא נוחה הכרוכה בדרך כלל במאבקים פוליטיים.

בתקופה האחרונה אני ממעט לאכול בשר אדום, כי קשה לי לאכול יצורים שיונקים כמו בתי הקטנה. לא נעימה לי המחשבה שאני אוכל בן או בת של חיה אחרת. אבל מה בדבר עוני וסבל של ילדים של אנשים אחרים, מדוע בזה אני לא נלחם? אני גם ער לכך שכשאני קונה בסופרמרקט מגש ביצים שמעוטר בתרנגולת משוטטת-מאושרת זה גורם לי להרגיש טוב לרגע, אותה הרגשה טובה המתלווה לנדבה לקבצן, אותו ליטוף קטן של המצפון שלא באמת מחולל שינוי.

מאוסף מוזיאון ישראל באדיבות מוזיאון ישראל

האם הדגש על חירותה של התרנגולת מסמן רגישות לחירות ושוויון באופן כללי, או דווקא תוחם את הערכים האלה במרחב נוח יותר לעיכול של הרגלי האכילה? מרחב שמתכנסים אליו כשהיכולת לשנות מעבר לו נראית גדולה מכוחותינו. הנסיגה אל האוכל נתפשת לעתים קרובות כהתקרנפות, אבל אפשר לראות בה גם חיפוש אחר נחמה.

המושג "אוכל מנחם" מתייחס בדרך כלל לסוג של מאכלים, שאנחנו מתנחמים בהם ברגעי משבר. אבל התמונה הגדולה היא שעצם העיסוק, האכילה וגם החשיבה על אוכל הם מקור לנחמה. "למה אני מתנחם באוכל?" אנזוף בעצמי ביום למחרת, כשאעלה על המשקל ואראה שהמבורגר, צ'יפס ועוגיית בראוני רק מחמירים את היגון בטווח הארוך.

האוכל קודם לכל נחמה אחרת, הוא הנחמה הראשונה שלנו בראשיתנו התלותית, עוד לפני שהתינוק יודע מהו רעב וכיצד אוכל קשור לעניין, הוא לומד שמשהו בפה מפסיק את הכאב. זיגמונד פרויד הציע שכל שאר הנחמות, במחשבות ובחפצים, הן נגזרות של אותה נחמה. אוכל הוא האבטיפוס של הנחמות.

נס יום-יומי

ההרהור הזה החל מתוך קריאה בספר עיון שראה אור בארצות הברית באוקטובר, "The Table Comes First: France, Family, and the Meaning of Food". אדם גופניק, כתב ה"ניו יורקר", בחר לפתוח את הספר במכתב של לוחם רזיסטנס קומוניסטי, שכונה ז'אק דקור. בשעה 06:40 ב-24 במאי 1942, שלוש שעות לפני הוצאתו להורג, כותב דקור להוריו מהכלא בפעם האחרונה. רוב המכתב עוסק בזיכרונות מארוחות מאושרות עם משפחה וחברים. תפריט של מסעדה הוא אחד הפריטים היחידים שהוא משאיר אחריו לחברתו. "בחודשיים אלה של בדידות", הוא כותב להוריו, "שאלות של אוכל תפסו מקום מרכזי".

מהנקודה הזאת מנסה גופניק להבין את המשמעויות העודפות של האוכל מעבר להשבעת רעב. במילותיו, להבין למה האלים באולימפוס התיישבו לארוחות פעמיים ביום, אף על פי שאלים אינם זקוקים לאכול כדי להתקיים. בתום 300 עמ' מרתקים של מסע במחוזות האוכל, גופניק מגיע למסקנה שלקומוניסט על סף מוות, הזיכרונות מארוחות הם הדבר הקרוב ביותר לאלוהים.

"אנו אוכלים כמו חיות וסועדים כמו אלים", כותב גופניק. השארית שנותרת מעבר לסיפוק הרעב, היא מה שמפגיש אותנו עם הקדושה שבתוכנו. ארוחה טובה היא נס של היום-יום, שנוגע בכל מה שחשוב: התשוקה, המשפחה והבחירות שלנו. לחילונים, שלא שמים את מבטחם באלוהים, האוכל הוא המפלט. כחברה, ברגעים של ייאוש, אובדן דרך וסכנת התפוררות, שולחן האוכל מסתמן כקו ההגנה האחרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו