קוויאר, הפרי האסור של נחל דן

דגי החדקן הובאו לצפון הארץ כבר בשנות ה–90, אבל הקהל המצומצם וחוקי הכשרות הנוקשים הובילו לכך שהקוויאר הישראלי הוגש בעיקר מעבר לים. כיום יכולים בני מזל אמידים לטעום אותו גם בישראל

רונית ורד
צילום: דן פרץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית ורד
צילום: דן פרץ

צנצנת הקוויאר, מלאה ביהלומים שחורים יקרים מפז, מונחת על שולחן עץ — את בני דמותו המשועתקים והפשוטים ניתן למצוא ביערות קק"ל ברחבי הארץ — לצד כפיות פלסטיק חד־פעמיות. "החזיקו לרגע את הביצים בין הלשון לחך לפני שתיתנו להן להתנפץ בפה", מייעץ המגדל, לבוש בחולצה אפורה ובמכנסי חאקי, כמעט מדים רשמיים של תנועת ההתיישבות העובדת. "מוצקוּת הבועות העדינות היא אחד הפרמטרים שעל־פיהם נמדד קוויאר איכותי", הוא מוסיף ואז צוחק בעצמו לשמע הטון הדידקטי והמילים העולות על דל שפתיו. "פעם לא יכולתי לגעת בזה, היום אני מת על זה", אומר הקיבוצניק לשעבר על טעמו של אחד ממיני המזונות היקרים בעולם. "גדלתי בחדר האוכל הקיבוצי ובשר צלי ברוטב חום לא מזוהה הוא עדיין המאכל האהוב עלי ביותר בעולם, אבל בשנה האחרונה וכדי להפיק קוויאר טוב הפכתי לקונוסר בתחום".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ