חלום בנק זרעי המורשת

רוב הירקות שאנו אוכלים מגיעים מזרעים המותאמים לצורכי העולם המודרני. אבל מתחת לאפה של החקלאות התעשייתית יש גם מעטים שיעשו הכל כדי לשמר זרעים מקומיים ייחודיים, בעלי היסטוריה ארוכה, המניבים ירקות וצמחי מאכל עזי טעם. כזה הוא הראל וייס, שחולם להקים את בנק ישראל לזרעי מורשת

רונית ורד
צילום: דן פרץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית ורד
צילום: דן פרץ

חייו של משַמר הזרעים מתנהלים בשבועות האחרונים באפלולית המרתף שמתחת לבית אמו בשרון. על שולחן העבודה, לאורן המלאכותי של מנורות חממה, מונבטים שתילים זעירים של מיני צמחי מאכל; על מדפי הכונניות מצטברות קופסאות דחוסות בשקיות זעירות מלאות זרעים מסוגים שונים. קרוב ל–500 מינים מצויים באוסף הזרעים הפרטי שמטפח הראל וייס ("כל זן הוא אישיות בפני עצמה שיש לה את הדרכים שלה להוציא זרעים. צריך להכיר את החוקיות של כל צמח"), ואם יעלו התוכניות יפה הרי שבשנים הקרובות יתפזרו מאגרי המידע הזעירים והחכמים שברא הטבע, והוא עזר לשמר, ויגדלו בשדות חקלאיים ובגני ירק של צרכנים פרטיים. הפריטים היקרים ביותר ללבו של המטפח הצעיר — האוסף כולל גם זני צמחי מאכל ממקומות שונים בעולם — הם מה שהוא מכנה זרעי מורשת מקומיים, כמו לוביה עיראקית או מיני מרווה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ