רונית ורד
צילום: דן פרץ
רונית ורד
צילום: דן פרץ

"לא רק עמל, לא רק זיעה ותלאה,
גם רגעי עונג וקורת רוח מלאה
שאבתי לעתים מלוא חופן וכף
בקרית רזים זו לבעלי הכנף"
(קרית הדבורים, דוד שור, 
הוצאת דבורה ופרח, 1970)

מעל גג המכוורת של קיבוץ איילת השחר רוחש ענן תמידי של דבורים. על דופן אחד מקירות המבנה, שנבנה בשנות ה–50 כדי לשמש כבית לתהליך רדיית הדבש, בנו הדבורים שתי כוורות טבעיות, תלים עגולים ומורכבים עשויים דונג. "דאגנו שתהיה מלכה בכל כוורת, כדי שתהיה משפחה שתוכל לאמץ לחיקה דבורים תועות שמגיעות עם כוורות מהשטח", אומר תלם גלילי, יליד הקיבוץ ודור שלישי לעובדים בענף הדבש. איטקה גלילי, סבתו ואשה דבוראית כמעט יחידה ב–90 שנות קיומה של המכוורת הצפונית, החלה לעבוד בה בשנות ה–40; בנה משה הצטרף אליה בשנות ה–60; והנכד, שדבורה מזמזמת מרחפת סביבו באשר ילך במכוורת, נכנס אל עולמם של דבורים ודבוראים בשנת 2006 ("מבחן הכניסה לצוות המכוורת היה פשוט: מי שלא ברח אחרי היום הראשון, לאחר העקיצה הראשונה, נחשב לאחד משלנו", העידו ותיקי המשק בכתובים על סף הכניסה של העידן הישן).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ