שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שובו של התנור הקהילתי וזיכרון האופה המיתולוגי

יותר מ–30 שנה עמדה המאפייה של איילת השחר בשיממונה, 
עד שהחליטו שניים מתושבי הקיבוץ לשפץ ולהפעיל מחדש את 
תנור הלבנים ההיסטורי. כמו בימים עברו יוכלו אנשי הקהילה להביא 
אל המאפייה הקיבוצית מיני לחמים וסירים לאפייה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית ורד
צילום: דן פרץ

אין אדם שנולד בקיבוץ איילת השחר, בין שנות ה–50 לשנות ה–80, שלא מצטיירת על פניו ארשת של געגועים וכמיהה בשעה שמזכירים את שמו של סלים, אופה הכפר במשך 30 שנה. "היתה שם נשמה גדולה כמו הכרס שלו", אומרת העורכת והמשוררת שירי ברוק, ילידת הקיבוץ. "הוא נראה כמו אופה של פעם — עם כרס, סינר ומצנפת טבחים, וללחמים ולעוגיות שלו היה טעם מיוחד. לא רק בגלל שטעם וריח תמיד מועצמים בזיכרון שלנו, אלא כי אכלנו את המאפים הטריים והלא תעשייתיים חמים ישר מהתנור. הוא הסביר פנים לגדולים ולקטנים, אבל היה לו יחס חם מיוחד לילדים, ואני זוכרת אותנו מסתדרים בשורה במאפייה, כדי לקבל את העוגיות של סלים — סלים במלעיל קראנו לו — עוגיות מלבניות פשוטות שהיו להן טעם לימוני נפלא וקצוות משוננים. הוא היה נותן לכל ילד שלוש עוגיות: עוגיית אבא, עוגיית אמא ועוגיית ילד קטנה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ