רונית ורד
צילום: דן פרץ

אין אדם שנולד בקיבוץ איילת השחר, בין שנות ה–50 לשנות ה–80, שלא מצטיירת על פניו ארשת של געגועים וכמיהה בשעה שמזכירים את שמו של סלים, אופה הכפר במשך 30 שנה. "היתה שם נשמה גדולה כמו הכרס שלו", אומרת העורכת והמשוררת שירי ברוק, ילידת הקיבוץ. "הוא נראה כמו אופה של פעם — עם כרס, סינר ומצנפת טבחים, וללחמים ולעוגיות שלו היה טעם מיוחד. לא רק בגלל שטעם וריח תמיד מועצמים בזיכרון שלנו, אלא כי אכלנו את המאפים הטריים והלא תעשייתיים חמים ישר מהתנור. הוא הסביר פנים לגדולים ולקטנים, אבל היה לו יחס חם מיוחד לילדים, ואני זוכרת אותנו מסתדרים בשורה במאפייה, כדי לקבל את העוגיות של סלים — סלים במלעיל קראנו לו — עוגיות מלבניות פשוטות שהיו להן טעם לימוני נפלא וקצוות משוננים. הוא היה נותן לכל ילד שלוש עוגיות: עוגיית אבא, עוגיית אמא ועוגיית ילד קטנה".

רונית ורד

עיתונאית אוכל ומחברת ספרי אוכל ומסעות. מאז שנת 2007 כותבת את המדור "פינת אוכל" במוסף הארץ. המדור עוסק בתרבות אוכל, בהיסטוריה קולינרית ובמסעות אוכל בארץ ובעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ