רונית ורד
צילום: דן פרץ

שישה ימים בשבוע משכימה דילק בהג'י בארבע לפנות בוקר. חנות המאפים שלה, צבועה לבן בוהק ומקושטת בצמחי פלסטיק ירוקים ובקנקני תה מסורתיים, נפתחת בשש בבוקר. את הבצק עליה להכין לפחות שעתיים לפני כן. כשמגיעים ראשוני הלקוחות אל החנות הזעירה, שתנור ביתי גדול ניצב בירכתיה, יש כבר פואצ'ה — לחמניות גבינה אלוהיות — ולפחות מגש אחד של מיני הבורק השונים: שבלולי שכבות דקיקות של בצק יופקה פריך במילוי גבינה, גבינה ותרד או תפוחי אדמה ובשר; או גולת הכותרת — סו־בורק, בורקס שעלי היופקה העבים יותר שלו מבושלים במים ואז מרובדים, מעשה פשטידה או לזניה, לשכבות רכות האוצרות ביניהן גבינה או גבינה ותרד (בי נשבעתי: סו־בורק מסורתי הוא אחד ממאכלי התאווה הנחשקים בעולם. רק מראה השכבה העליונה השחומה, והמחשבה על מצולות העושר הרך המצפות למי שיבקע אותה, יכולים להעביר אדם על דעתו מרוב השתוקקות לאוצרות בתי המאפה הטורקיים המסורתיים. הסו־בורק של דילק לא נופל באיכותו מזה המוגש בטובים שבהם). לאט־לאט מתמלאים במשך היום מגשי האפייה גם במיני קדאיף, בקלאווה ושאקר פוארה, עוגיות סולת מתמוססות על הלשון — והכל מוכן בעבודת יד של האופה המחוננת והמיומנת.

רונית ורד

עיתונאית אוכל ומחברת ספרי אוכל ומסעות. מאז שנת 2007 כותבת את המדור "פינת אוכל" במוסף הארץ. המדור עוסק בתרבות אוכל, בהיסטוריה קולינרית ובמסעות אוכל בארץ ובעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ