האב ובנו שמחזירים לפיתה את כבודה האבוד

עם טחנת קמח כמו באגדות, בסאם ומוחמד קאדרי מכינים בנחף כמה מסוגי המאפים הטובים ביותר שתטעמו

רונית ורד
צילום: דן פרץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית ורד
צילום: דן פרץ

תושבת ראמה נכנסת לטחנת הקמח בנחף ובידיה שקית חיטה ירוקה קלויה. מבסאם קאדרי, טוחן הכפר הסמוך, היא מבקשת לטחון את החיטה הירוקה גס. "למנסף של כבש ופריקה", היא מסבירה, ועל פני שניהם — הטוחן ולקוחתו — מתפשט מבט חולמני, השמור למי שמדמיין את טעמו של מעדן אהוב. "לפני שהגיע האורז היתה לנו רק החיטה. תבשילים מסורתיים כמו מנסף הכינו עם פריקה ובורגול", מסביר הטוחן. כשהוא מסיים לטחון את הפריקה מבקשת הטבחית ארבעה קילוגרם קמח מלא להכנת פטאייר. הימים הם ימי שלהי החורף, עונתם הגדולה של צמחי הבר למאכל, ולפיכך גם עונת הפטאייר — כיסוני בצק אפויים ומלאים בסבנח, תרד בר, או בעלי בר ירוקים מקומיים אחרים. "אני מכינה כמויות גדולות ומקפיאה לכל השנה", מסבירה הטבחית, ומעמיסה את שקיות הקמח בתא המטען של מכוניתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ