ציידים לקטים: השפים הישראלים מגלים את פטריות הבר

העלייה הרוסית וקבוצות הפייסבוק הזניקו מחדש את מסורת ליקוט הפטריות המקומיות, ויותר ויותר ישראלים מרחרחים ביערות אחר אחלמיות עירומות וגמצוצים חרוטים

רונית ורד
צילום: דן פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
רונית ורד
צילום: דן פרץ

"אנחנו מוציאים כאן ספר קטן על אחדות מבין פטריות הכובע שבארצנו, בלווי ציורים בצבעים טבעיים... אנו מקווים שספר זה יעורר בציבור העברי התעניינות רבה יותר בפטריות הארץ, וימריץ מבוגרים וכן ילדים לאסוף פטריות למאכל, ועם זה יפתחו גם את חוש ההסתכלות שלהם" (כמהין ופטריות, הוצאות תרשיש, 1951).

את המילים האלה כתבה הבוטנאית טשרנה רייס, אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים, בהקדמה למדריך הפטריות שפירסמה עם עמיתה, פרופ' ישראל רייכרט, בתחילת שנות ה–50. המדריך הצנוע מכיל 16 איורי פטריות יפהפיים של רות קופל, מי שאיירה את רוב המדריכים הבוטניים החלוציים בשנותיה הראשונות של המדינה. המהדורה המיוחדת של הספרון הדק הפכה לפריט לאספנים, אבל משאלתם של רייס ורייכרט לא נענתה במשך שנים רבות. מעטים התמסרו להתבוננות בטבע המקומי דרך ליקוט פטריות. מי שבכל זאת יצא ליער ליקט בעיקר אורניות ("טובה למאכל", מדווחים המיקולוגים העברים ביובש. שבחים גדולים מזה לא חלק איש לטעמה של הפטרייה, ש"נמכרת בשווקים בכל הארץ בתור פטריות 'תנובה'"). גם תושביה הערבים של ארץ ישראל לא מרבים ללקט פטריות, להוציא נרתיקניות דביקות, ורוב מיני הפטריות הצומחות בבתי הגידול המקומיים נותרו לא ידועות לציבור הרחב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ