העיר שלא מוכרת אשליות: שלושה ימים בעמאן

שני נוצרים, שני יהודים, דרוזי ומוסלמית — כולם אזרחים ישראלים — נוסעים לטיול אוכל בעמאן. אחרי פארסה קולינרית אחת האוכל הולך ונעשה נפלא והאי־נעימויות נותרות בתחום הפוליטי־חברתי, כמתבקש במזרח התיכון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לעמאן לא באים כדי לאכול אוכל ירדני, אלא כדי לאכול במסעדות הפאר הלבנוניותצילום: גטי אימג'ס
רונית ורד
עמאן
רונית ורד
עמאן

היה זה החומוס שטרף את הקלפים וגרם לפקיעת העצבים. ברגע שבו הגיש מועין לפיו קרע פיתה גדוש בחומוס — פיתה אישית חמה הוגשה לכל סועד, על פי כל כללי הטקס הצרפתי, בעזרת מלקחיים מסלסילה שנשא מלצר לבוש חליפה — התקדרו פניו. "לא יכול להיות שלבנוני הכין את החומוס הזה", קבע בזעם וזימן מיד את רב המלצרים לשולחן.

לחומוס החשוד באי־לבנוניות קדמו רמזים מטרימים: סלט טאבולה וסלט פאתוש שתובלו ביד גסה (בין גביניו של מועין נוצר קמט מודאג); בקבוק שמן זית מעופש ומהול בשמן אחר, גם אם נתון בפך נאה למראה; וקובה נייה, מעשה בשר נא ובורגול, טחונה במעבד מזון למשחה ורדרדה־רכרוכית שמלצר אחר זילף לצלחתו האישית של כל סועד. אומן הקובה של מסעדת הפאר הלבנונית עיצב בהינף יד עלים אובליים ורודים וחרץ בהם עורקים. "זה קצת מזכיר אתם יודעים מה", ציחקקה רולא, ויושבי השולחן בהו מוקסמים־מבוהלים בשורת הווגינות הוורודות שבצלחות. הקמט שבין גביניו של מועין הפך לחריץ זועף, ואווירת נכאים החלה להתפשט סביב השולחן.

רונית ורד

עיתונאית אוכל ומחברת ספרי אוכל ומסעות. מאז שנת 2007 כותבת את המדור "פינת אוכל" במוסף הארץ. המדור עוסק בתרבות אוכל, בהיסטוריה קולינרית ובמסעות אוכל בארץ ובעולם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ