הבננות אותן בננות, האנשים הם אלה שהשתנו

עונתן היפה של הבננות היא הזדמנות טובה לגלות את דרכן לצלחת, ולתהות מתי נעלם אתוס הבננצ'יק העברי

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בננות
רונית ורד
צילום: דן פרץ
רונית ורד
צילום: דן פרץ

את הקבר של סבא שלי תמיד קל לזהות בין שורת המצבות האפורות והפשוטות: עץ בננות, מצויר בצבע חום־ספייה על אריחי קרמיקה, קבוע לצד שמו ותאריכי בואו ולכתו מהעולם, ולמראשות הקבר נשתל עץ ברוש עצום ממדים. לא הכרתי את אביו של אבי, לזר (אליעזר) ורד (וולוכביינסקי). הוא מת שלוש שנים לפני שנולדתי, אבל אחת לשנה נהגנו לנסוע ממרכז הארץ לקיבוץ שבעמק הירדן, מסע שאינו נגמר בעיניים ילדותיות, כדי לעלות לקברו. אבי ושלוש אחיותיו — רק הצעירה שבהן נותרה לחיות בקיבוץ שבו גדלו — ציינו את יום מותו של האב במפגש משפחתי נדיר. ארבעת האחים, שגדלו בבתי ילדים ולא חלקו קורת גג משותפת עם הוריהם, לא נוטים גם היום להתכנס לעתים תכופות, וטקס האזכרה השנתי קיבל צביון דתי נוסח ההתיישבות העובדת: יושבים על ספסלי עץ בבית הקברות היפהפה, טובל בירוק ומשקיף אל נופי העמק, ובאים חשבון עם ההורים ועם התנועה הקיבוצית.

תגובות