בלול נטוש בערבה מייצרים כמה מהבירות המעניינות ביותר בישראל

הברומאסטר ניל חורגין הקים מבשלה זעירה בקיבוץ קטורה, ומכין בה משקאות הנושאים חותם אישי רציני-מבודח ואת חותם המקום

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בירצינות, קיבוץ קטורה
רונית ורד
צילום: דן פרץ
רונית ורד
צילום: דן פרץ

העברית היא שפה דלה במונחים שקשורים לצריכת אלכוהול, והתרבות הישראלית אינה סלחנית כלפי חיבתם של בני ובנות האדם לטיפה המרה־מתוקה. אין לנו מאה מילים שונות כדי לתאר את דרגות השפעת האלכוהול על גופו ונפשו של אדם; ולא השכלנו לטבוע ביטויים חינניים המתארים הרגלי שתייה מגוונים או מבחינים בין סוגי שתיינים והמשקאות החביבים עליהם. באנגליה, למשל, יוכלו רוב בני האדם להבדיל בנקל בין חובבי יין, פורט ושרי לבין לוגמי ג'ין או אוהבי וויסקי על פי חזותם ומזגם. את הראשונים מזהים בחיבה על פי "האף של רודולף", פריחתם האדמונית של כלי דם זעירים על חוטמם; את אנשי הוויסקי מזהים על פי מה שמכונה "הארשת הסקוטית" — סבר פנים ייחודי שהוא בעת ובעונה אחת מבולבל, תוקפני ומלא חרטה; והחביבים מכל מיני השתיינים הם סובאי הבירה, שמצטיינים בכרס עגלגלה ובמזג נוח לבריות. לא לחינם ברא טולקין את ההוביטים, תושביה סמוקי הלחיים של הארץ התיכונה, כשתייני בירה מובהקים; ואמנם, ניל חורגין, הברומאסטר של מבשלת הבירה בקיבוץ קטורה שבערבה, נראה כאילו יצא מדפי ספרים שבהם מסבים הגיבורים לשולחנות פונדקים כדי להרוות את צימאונם בקנקני שיכר מקציפים. אלא שאת גיבור הסיפור הזה, שוחר טוב ושופע אופטימיות לא פחות מרעיו הבדיוניים, אפשר למצוא לעתים תכופות מתנדב דווקא בתורנות ארוחת הבוקר בחדר האוכל הקיבוצי כשכובע נייר לראשו.

רונית ורד

עיתונאית אוכל ומחברת ספרי אוכל ומסעות. מאז שנת 2007 כותבת את המדור "פינת אוכל" במוסף הארץ. המדור עוסק בתרבות אוכל, בהיסטוריה קולינרית ובמסעות אוכל בארץ ובעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ