טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה עם מינוי דיגיטלי בהארץ עכשיו ב-25% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירת הבורקס: המאבק על הפואטיקה של המזון

קובץ חדש של שירי משוררים מנסה לשנות את השיח הפופולרי על אוכל, ולהחזיר לו את הרעב והטראומה שתמיד ליוו אותו

תגובות
בורקס וביצה
דן פרץ

(מוֹדָעָה מִחוּץ לְבֵית הַקָּפֶה בְּ–Lower Richmond Road)

אֲרוּחַת בֹּקֶר כָּל הַיּוֹם!

אֵיזוֹ מַחְשָׁבָה נִפְלָאָה!

מִיץ תַּפּוּזִים טָרִי, דִּגְנֵי בֹּקֶר,

יצים ייקוֹן, טוֹסְט, קוֹנְפִיטוּרָה

תֵּה אוֹ קָפֶה!

אוּלַי אֲפִלּוּ פַּנְקֵיְקִים וְסִירוֹפּ מֵיְיפֵּל,

עוּגוֹת כֻּסֶּמֶת, מַיִם צוֹנְנִים, בֵּיְיגֶל!

אֲנִי מִתְעָרֵב שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּגַן עֵדֶן

אֲרוּחַת בֹּקֶר כָּל הַיּוֹם —

עִם מַלְאָכֵי־שֵׁרוּת חֲדָרִים —

וְהַטַּעַם, וְהָאֹשֶׁר וְהַתֵּאָבוֹן

טְרִיִּים, כָּל הַיּוֹם!

אֲרוּחַת בֹּקֶר כָּל הַיּוֹם | גאווין איוורט מתוך "האור הבוקע מן הסיר", הליקון. מאנגלית: גלעד מאירי

"הקשר בין אוכל לשירה הוא קשר עתיק יומין, פורה ומפרה", אומר ד"ר יחיל צבן, עורך גיליון חדש של הליקון שמוקדש לאוכל, שתייה ושירה. "אכילה מעוררת שמחה ומעוררת דיבור. שיר השירים התנ"כי הוא עירוב מרתק של אוכל ואהבה, ואין תרבות שאין בה שירי הלל עממיים לאוכל. הגלגול המודרני של שירי הפולקלור על אוכל, דרך אגב, נמצא ביוטיוב. אנשים מחברים שירי אהבה קורעים מצחוק ומפיקים קליפים מושקעים לבורקס, לג'חנון, לפלאפל, לחומוס ולפיצה".

הפואטיקה של המזון מתקיימת בשפה. "אנחנו טועמים מזון גם דרך הדיבור שלו", ממשיך צבן. "זה לא רק חוש הראייה או הטעם שמעורבים בחוויית האכילה. יש מילים שמתארות מזון, לכן טעים יותר לאכול ספגטי מאטריות. תעשיית המזון של העידן המודרני גילתה את המחצב הלשוני הזה, והיא משתמשת בו ללא סוף. חלק מהפרסומות למזון הן ברמת שירה. 'מאמא עוף', לדוגמה, זה ביטוי שתופס אותך מבחינת מצלול ודימוי. כיף לגלגל את השם על הלשון, והדימוי שמצטייר ממנו הוא לא של תרנגולת שחוטה מפוטמת באנטיביוטיקה, אלא של אם שדואגת לאפרוחיה. הפרסומות הראשונות הראו נשים עם חזה גדול, כלומר ממש קשרו בין המוצר לבין הזנה בחלב אם. 'אמא' הוא כמובן דימוי מפתח בשפת המכירות. כמו גם 'טבע', 'אהבה', או 'שם ערבי אסלי' במובן האותנטי".

הסב"חים - שדות חצילים לנצח - דלג

שפים ומסעדות אימצו אף הם את הז'רגון הנפוץ של תרבות הצריכה. "אחד הדברים הנדרשים משפים היום, בעידן התקשורת, הוא שליטה במדיום הלשוני של מזון. יש הבדל אדיר בין להגיש טרין חצילים או סלט חצילים. מרק עדשים או נזיד עדשים. אייל שני לא המציא את הגלגל, אבל הוא וירטואוז, יודע להשתמש ברובד הלשוני בצורה בלתי רגילה. הרבה יותר מרגש לאכול פיתה עם חלקים אינטימיים מאשר פיתה עם טחול. תעשיית המזון שרה, אבל השיר הזה הוא שיר אחיד. שיר שמח ואופטימי שהשורה התחתונה שלו היא — תקנה. מהר מאוד אתה קץ בשפה של פרסומות המזון, של 'מאסטר שף' ושל אייל שני. היא הופכת להיות תפלה".

"גיליון זה מנסה להחזיר, ולו במעט, את מה שגזלה תרבות הצריכה מהמזון — את שירתו. אין הדבר קל. כיום את האוזניים מחרישות ואת העיניים מסמאות המון תוכניות טלוויזיה, פרסומות, הנחות, תמונות, מסעדות ורשתות שמהללות ומשבחות בכל פה ובכל אמצעי את הבריאות, האושר והעונג הטמונים במוצרים אכילים. האוכל בתרבות הצריכה הוא כוכב קולנוע, פוסטר חייכני, פוליטיקאי שאינו מפסיק לפזם את שבחיו. לנמעניו הנדהמים מותרת רק פעולה אחת: לפעור את הלוע ולבלוע. שפתו האחרת והאמיתית של המזון נאלמה... השתתקו גם נימות הרגש ונעימות התבשיל, ניחוחות הזיכרון וקרקורי הבטן, הפרעות האכילה ומצוקת הרעב. ככל שהמזון נעשה מפורסם יותר, יפה יותר, טעים יותר, פופולרי יותר, כך תכונותיו האנושיות מתמעטות".

(שם).

האנתולוגיה החדשה של שירת האוכל כוללת שירת מקור (מטשרניחובסקי וביאליק ועד מיה זקס, שגיא אלנקווה, דורית ויסמן, סבינה מסג ועוד רבים אחרים); שירה מתורגמת; קטעי פרוזה; וכמה מסות קצרות. בהתאם למניפסט, המוצג בפתח דבר, עוסקים הקטעים הספרותיים לא רק בהתענגות יצרית על אוכל, אלא גם בהפרעות אכילה; במחאה נגד אובססיית האוכל של תרבות הצריכה המודרנית; בקשר בין משפחה, אוכל וזיכרון; ובטראומות המתבטאות בפרקטיקות של אכילה.

"העיסוק באוכל הפך להיות משהו כמעט מופרע במונחים של נוכחות ושל חשיפה", אומר הסופר דרור בורשטיין, העורך ראשי של הליקון ומי שתרם לאסופה קטע פרוזה תחת השם "האמא של הג'חנון". "לפני שבוע ראיתי שיש שף שמפרסם פרויקט בנייה, ומשתמשים בפרצוף שלו כדי למכור דירות בשווי מיליונים. אני מנסה לחשוב אם מישהו היה לוקח את חיים גורי ז"ל לפרסם דירות. המשוררים — שלפעמים מזכירים לי את הסרדינים האומללים שיושבים בבטן הלווייתן עם פינוקיו וג'פטו — מנסים לדבר על אוכל באופן שונה ממה שהפך להיות עסק כלכלי ויחצני. לא הייתי מתיימר לקרוא לזה התנגדות, אבל זו בהחלט דקירה קטנה בבלון הזה".

"התרבות שלנו היום מבינה את עצמה דרך אוכל", אומר צבן. "כיום, אכילה — במדינת ישראל אבל בכל בעולם — היא החוויה התרבותית המובילה. אוכל הוא לא רק אלמנט מזין, אלא שווה ערך להליכה לקולנוע, לקריאת ספר או לביקור במוזיאון. האוכל בולע מדיומים אחרים של תרבות והם מנסים להסתגל. אם את הולכת היום לקונצרט יהיה גם בופה. ויהיו גם אנשים שיוציאו אנתולוגיה של שירה".

לחם רקום- דימוי מתוך גיליון השירה
Terézia Krnáčová

חֲזִירִים אוֹכְלִים בָּשָׂר שֶׁל אֲנָשִׁים מֵתִים,

אֲנָשִׁים אוֹכְלִים אֵיבָרִים שֶׁל חֲזִירִים מֵתִים.

חֲזִירִים לֹא נִרְתָּעִים מִסִּרְחוֹנָם שֶׁל אֲנָשִׁים,

אֲנָשִׁים מְשׂוֹחֲחִים עַל נִיחוֹחַ הַחֲזִירִים.

חֲזִירִים מֵתִים מֻשְׁלָכִים לְמַעֲמַקֵּי הַיָּם,

אֲנָשִׁים מֵתִים נִקְבָּרִים בְּמִסְתּוֹרֵי הָאֲדָמָה.

כְּשֶׁאֵלּוּ וְאֵלּוּ יֶחְדְּלוּ לִטְרֹף זֶה אֶת זֶה,

יִגְדְּלוּ פִּרְחֵי לוֹטוּס אֲפִלּוּ בַּמַּיִם הָרוֹתְחִים.

משירי האן־שאן (Han Shan)

מסינית: עידו פוקס שבתאי

"הבחירה באוכל כנושא לשירים וסיפורים אינה מפתיעה מפני שבמקום שבו יש חיים יש אוכל. לא המצאנו שום דבר", אומרת ד"ר דורית שילה, עורכת המוסף הספרותי "מוסך". "גם האמירה של עורכי הליקון — שאוכל בתרבות הפופולרית הפך לחד־ממדי ושטוח — נכונה, אבל זה נכון כמעט לגבי כל תחום בימינו. האם זה רק גורלו של האוכל? גם אהבה הפכה לחד־ממדית וסובלת מהייצוג שלה בטלוויזיה, בקולנוע ובפרסומות. גם משפחתיות והדימוי של 'המשפחה הנורמטיבית' הושטח עד היסוד".

"מה שמדהים ב'מאסטר שף', לדוגמה, זה שהאוכל בתוכנית הוא שולי לחלוטין. מה שחשוב הוא הסבתא. מה מבשלים לסבתא, איך מתגעגעים לסבתא ואיך משתקפת דמותה דרך הסיר. ההתרפקות הזאת על העבר היא לעתים תכופות תוצאה של התחזקות פוליטיקת הזהויות, אבל התהליך הזה קורה גם בתחום השירה והפרוזה. זה ז'אנר שכבר התחילו לקרוא לו 'סבתא בישלה דייסה'. קל ללעוג להשטחה ולחד־ממדיות בתחום האוכל, אבל זה מה שקורה היום לעתים תכופות אצל הרבה משוררים. הנוסטלגיה הזאת לסירים של מטבח המשפחה, והעוצמה הרגשית שהיא מחלצת, אחראית לטקסטים סנטימנטליים שאין להם בהכרח ערך פרוזאי או לירי. הסנטימנטליות הזאת מעוררת בהרבה קוראים רגשות הזדהות, ולכן היא קצת מסתירה את העובדה שחלק מהשירים האלה הם בסך הכל עוד פרק ב'מאסטר שף'". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(article) : true