בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוכל מזיק זה כמו בן זוג מתעלל

מחלת השיגדון של פרנק ברוני, מבקר מסעדות שנון ואכזר, היא הזדמנות להתייחס לשאלה האם מסעדות אמורות לקבל עליהן אחריות לבריאות הלקוחות שלהן?

51תגובות

הפסטיבל שמתחולל בחודש האחרון בארצות הברית סביב מחלת השיגדון (דלקת מפרקים כרונית) של פרנק ברוני, מבקר מסעדות שנון ואכזר, היא הזדמנות טובה להתייחס לסבך שאלות. אפשר לסכם אותן באחת: האם מסעדות מקבלות עליהן, או אמורות לקבל עליהן, אחריות לבריאות הלקוחות שלהן?

ברוני, למי שהתעסק בשנים האחרונות בדברים חשובים יותר, מתייחס כבר זמן רב, בקול רם ובבוטות, לסיכונים המקצועיים שהוא מקבל עליו כשהוא אוכל במסעדות יקרות לעתים תכופות. אבל עד לאחרונה אלה הסתכמו במאבקים קשים בקילוגרמים עודפים. עכשיו, אחרי שנים ארוכות של אכילת מנות עשירות בחמאה, בשריות ברובן, בעיקר מן הסוגה שמוגדרת כמטבח עילי, הוא נקלע למלחמה רצינית בהרבה: שיגדון. מחלה זו נגרמת בגלל צריכה מסיבית של בשר ואלכוהול, ובין שאר תסמיניה גם כאבים עזים ואובדן יכולת התנועה.

הטור שפירסם ברוני לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" מגלה את מה שרבים וטובים לא רוצים לדעת: "הפודיס", אותו ציבור שמתנאה וגם מגדיר עצמו באמצעות תענוגות החיך, נתונים בסיכון גבוה. נכון שישנו מיעוט של פודיס, בהם גם בלוגרים וכותבי מתכונים, שמקפידים על בריאותם; אבל הרוב הגורף שלהם, לרבות מסעדנים וקובעי טעם, לא סופרים עלי חסה ועדשים, ואהבתם לאוכל ממוקדת במנות לא בריאות - סטייקים ענקיים, פואה גרה, משקאות אלכוהוליים.

מן הטור של ברוני גם עולה הטענה שהמנות האלה, שלכאורה אפשר היה לצרוך במתינות ומבלי להינזק, יש להן טבע משלהן, והיחסים אתן, בין שאוכלים אותן כחלק מן העבודה ובין שכתחביב, מאופיינים דווקא בהפרזה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

במין הפוך על הפוך אפשר לראות במחלת השיגדון של ברוני גם תפנית חיובית. זו נובעת מהפתיחות שבה נוהג ברוני, אשר בניגוד לרבים מעמיתיו חושף, ביושר ובאומץ יש להודות, את הסכנות שנושא עמו התפריט המערבי המוכר. תפריט זה עתיר שומן ודל בעלים ירוקים, ירקות שורש, סיבים ודגנים מלאים, גם אצל מי שידו אינה משגת סעודות במסעדות יוקרה.

מחלתו של ברוני, ככל שהיא ביש מזל לגביו, יש בה, בזכות הדרך שבה החליט לשתף בה את הציבור, שירות עצום לקהל גדול שמתעקש לעצום עיניים. שכן, גם מי שאינו רוצה להקשיב או לקרוא עיתונאים מהסוג שלי, לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהמקרה של ברוני ובוודאי לא מן העדות שלו. אין זאת אומרת שאחרי שקוראים על אודותיו נהפכים לטבעונים, אבל סביר להניח שלפחות שוקלים להזמין לצד הבשר ירקות חיים במקום תפוחי אדמה מטוגנים.

הפודיס, בעיקר מי שמתפרנסים מהתפריט המערבי, נמנעים בדרך כלל מלחשוף את (וכנראה גם מלחשוב על) הסכנות שמרחפות מעל ראשם, לא כל שכן את המחלות שמהן הם סובלים. כך קורה שגם מי מהם שמוכנים לדבר עם עיתונאים על מחלות, מתנים את השיחה באיסור פרסומה. שכן, גם הם יודעים שיש קשר ישיר בין בעיותיהם הרפואיות לבין סוג המטבח שהם מציעים.

בעניין זה ראוי כמובן לשאול אם מצב כזה, שבו עיתונאית (אני) מצייתת למרואיין שמתנה כתבה על המסעדה שלו באי-התייחסות למחלותיו (מקרה אמיתי), אינו בגידה בקוראים. מקובל שעיתונאי מדיני נאמן בראש וראשונה לקוראים, אבל משום מה בתחום האוכל הנורמות שונות לחלוטין. מין ברית של קולגיאליות שהיא מעבר לנאמנות לקוראים מונחת ביסוד היחסים בין מסעדנים לבין עיתונאי אוכל. ההבדל הזה מקורו בין השאר בתפישה שלפיה פוליטיקאים אחראים על גורל הקוראים ואילו מסעדנים הם בסך הכל סוג של בדרנים. אבל כשמקדישים לנושא מחשבה נוספת מוכרחים להודות, שבעידן שבו מקובל כל כך לסעוד בחוץ, גם תפקידם של מסעדנים עשוי להיות הרה גורל. זאת ועוד: אמנם על כף אחת של המאזניים מונח מטה לחמו של המסעדן, אבל על הכף השנייה מונחת בריאותו, הלא פחות חשובה, של הקורא.

ברוני אינו המומחה הראשון שבעיותיו הרפואיות מעלות לדיון ולמודעות את הפן הבעייתי של הגלוריפיקציה של האוכל המזיק. קדמו לו רבים אחרים, וביניהם עסקתי במדורים קודמים בפולה דין, כוהנת הבישול האמריקאית, שהסתירה במשך כמה שנים את מחלת הסוכרת שלה, ובמרק ביטמן, כתב אוכל מיתולוגי, שבעקבות שלל בעיות רפואיות כתב ספר שעיקרו טבעונות עד שש בערב. הייחוד של ברוני נובע לא רק מן היכולת שלו להיחשף אלא גם ובעיקר מאיכות החשיפה שהוא יוצר.

בשורה התחתונה, מה שמבדיל בין ברוני לבין אחרים שחושפים את מחלותיהם ובהם אני, הוא בראש וראשונה העובדה שהוא ממשיך לסגוד לאותו מזון שבגללו חלה, להתגעגע אליו ולשבח אותו. אלא שהוא, וזה מה שמבדיל אותו מעדת הסוגדים, החליט להתנתק מן המזון הזה למרות האהבה והגעגועים. במקרה שלו הכאבים הבלתי נסבלים והפחד מפני אובדן כושר התנועה חזקים יותר מן המשיכה העזה לכל מיני מנות בשריות, שאיני יודעת לתרגם את שמותיהן מאנגלית, ודאי שלא להגות כראוי.

קריאת העדות של ברוני מטרידה, אפילו מענה, מפני שמאליה עולה ההשוואה בין היחסים של הפודיס עם הפואה גרה והבייקון לבין היחסים של מי שמעידים על עצמם שהם אוהבים את בני זוגם המתעללים. זוהי אהבה שיש בה סבל לפחות כמידת התענוג - בין שהיא מושקעת בבן זוג ובין שהיא ממוקדת בסטייק ברוטב חמאה. והחומרים שמהם היא עשויה, ככל שהם עוכרי שלווה, אינם זרים לשום אדם. קשה מאוד להיכנס לנעליו של מי שאינו יכול לחיות בלי האושר שמסב לו בן זוג מתעלל. קשה גם להסביר למה רובנו בוחרים ליהנות מאוכל שעלול לגרום מחלה קשה וכאבים עזים.

לפניות ושאלות: www.racheltalshir.com

מהו סלט

מנות סלט, גם במסעדות, מוצעות כאיים של בריאות. הבעיה היא שלעתים קרובות הסלטים מכילים מעט מאוד ירקות והרבה רכיבים מוכרים אך כלל לא בריאים, ששכיחים כל כך בתפריט המערבי. הנה, בקצרה, הרשימה המובילה של מי שלא ראויים להיכלל בכותרת המחמיאה סלט:

קרוטונים ושאר שמות חיבה למיני לחם לבן ספוג בשמן או חמאה, פרמזן ושאר גבינות צהובות עתירות שומן, רטבים על בסיס מיונז ושמנת, נקניקים, קעריות טורטייה ושאר קישוטים תעשייתיים מעובדים.

מה כן? לפחות שישה סוגי ירקות, רצוי בצבעים שונים, בצורות חיתוך מגוונות, שאליהם ניתן להוסיף מיני אגוזים, מגוון זרעים ודגנים מלאים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו