בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחותי התאומה, השימפנזה. סיפור על אהבה 
וניסויים בבעלי חיים

ספרה האנושי, המתון והמטלטל של קארן ג'וי פאולר, 
"כולנו יוצאים מגדרנו", פותח את הלב והמחשבה גם למי 
שסולדים מפעולות של אקטיביסטים דוגמת גארי יורופסקי

10תגובות
ילדה ושימפנזה שגדלו יחד(צילום אילוסטרציה). רומן נוגע ללב על משפחה וחיבור עיוני מרתק על זכויות בעלי חיים
צילום אילוסטרציה

הנה ארבע סיבות לקרוא בספרה המעולה של קארן ג'וי פאולר, "כולנו יוצאים מגדרנו", שראה אור בעברית עכשיו (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תרגום: אביגיל בורשטיין):

• חוויה רגשית. מעבר לרלוונטיות של הספר למדור שכאן, הוא מעניק חוויה רגשית שאינה מרפה מן הנפש זמן רב אחרי סיום הקריאה. זהו סיפור חניכה ששורשיו באירוע טרגי: היעלמותה הפתאומית של פרן, שהיא (זהירות ספוילר) שימפנזה. את הסיפור מספרת אחותה של פרן, הילדה רוזמרי קוק: הן גדלו יחד, כתאומות, במסגרת ניסוי מדעי. היו שם אבא, אימא, אח, אחות, שימפנזה וחבורת סטודנטים. הנוכחות של פרן, כמו גם היעלמותה, מאפשרת דיון מטלטל בשאלות על משפחה, מחויבות וחריגות.

הידיעה שפרן היא שימפנזה מגיעה רק אחרי שקוראים לפחות חמישית מהספר. עד אז הקורא לא ממש מודע לזה, וההסתרה מוסברת כך: "ברגע שאני מספרת לכם שפרן היתה שימפנזה, אתם מפסיקים לחשוב עליה כעל אחותי. במקום זה אתם מתחילים לחשוב שאהבנו אותה כאילו היא היתה מין חיית מחמד".

מצאתי לנכון לגלות את הפרט הזה גם מפני שידיעתו מראש אינה מפחיתה מיופיו של הספר, ובעיקר כדי לפתות את מי שעלולים לוותר מראש על הספר כי הוא ייראה להם כמו משהו שהם כבר קראו בעבר. אין סיכוי. הספר הזה שונה בתכלית.

קארן ג'יי פאולר
אי־פי

• פורמט יוצא דופן. פאולר מצליחה לכתוב שני ספרים באותה כריכה: האחד רומן נוגע ללב על משפחה והאחר חיבור עיוני מרתק על זכויות בעלי חיים. הסינרגיה בין שתי הסיפורים — שאף אחד מהם לא גונב פוקוס מהשני — מעצימה הן את הסיפור המשפחתי והן את העובדות על ניסויים בקופים שרובן ככולן מחרידות. הרומן של פאולר הופך את כובד המשקל של הסקירה המדעית למשא שהקורא מסוגל לעמוד בו. במלים פשוטות: זהו רומן סוחף שמקפל בתוכו גם עלילה מרובדת ופתלתלה וגם תיאוריות מעניינות. המבנה הכפול מחדד כמה שאלות מעניינות, כמו: על מי מגלה יותר הניסוי המסופר — על טבע האדם או על טבע השימפנזים? האם ייתכן שישנם מדדים שבהם שימפנזים הרבה יותר מתקדמים מבני אדם?

• שיעור מאלף. פאולר מצליחה לפרוס לפרוסות דקיקות, קלות לעיכול, את המושג ספישיסיזם (speciesism, העדפה של מין ביולוגי מסוים). הרעיון שהעולם המערבי הוא מקום שבו מין אחד, האנושי, שולט בחיות ממינים אחרים ופוגע בהן אינו קל לעיכול, אבל המציאות היא שרובנו רגילים לראות בבעלי החיים יצורים חסרי או פחותי זכויות. פאולר מעמתת אותנו עם האופן שבו אידיאולוגיה של אטימות והתנשאות עלולה לגבור על קשרים של אהבה וקרבה. מהאופן שבו היא בוחנת את החלוקה לשווים ושווים פחות עולה גם אמירה נוקבת על גזענות בכלל.

בשלב מוקדם מאוד של הספר מבהירה פאולר, באמצעות הגיבורה רוזמרי, את ההבדל העצום בין ספישיסיזם וגזענות לבין העדפה אנושית רגילה ולגיטימית: "ברוב המשפחות יש ילד מועדף. הורים מכחישים, ואולי באמת אינם מבחינים בכך, אבל לילדים זה ברור. ילדים מוטרדים מחוסר הוגנות. קשה להיות זה שתמיד מגיע במקום השני. קשה גם להיות המועדף. ההעדפה היא משא כבד, גם אם הושגה בזכות וגם אם לא. אני הייתי הילדה המועדפת על אמא שלי. לואל על אבא שלי. אהבתי את אבא שלנו כמו שאהבתי את אמא, אבל את לואל אהבתי יותר מכל. פרן אהבה את אמא שלנו יותר מכל. לואל אהב את פרן יותר משאהב אותי. כשאני מציינת את העובדות הללו, הן נראות בלתי מזיקות. יש כאן מספיק לכולם. די והותר להתחלק בו".

• מתינות. אין בספר תיאורים מזעזעים מן הסוג שאפילו לא העזנו לדמיין. גם לא עובדות שטרם קראנו או שמענו. רוב הניסויים המתוארים בקופים, למשל, הם כאלה שכל מי שלמד מבוא בלימודים כלליים כלשהם כבר מכיר. ייחודו וכוחו של הספר הוא באופן הצגת הדברים. בשלב מוקדם מאוד בספר כבר ברור שפאולר מזדהה מאוד עם המאבק לזכויות בעלי חיים, אבל בשום שורה היא לא מעזה לעשות אידיאליזציה שלו. לכן דמותו של לואל, האח שהקריב את משפחתו ואת חירותו למען לוחמת גרילה בניסויים בבעלי חיים, אינה נערצת אלא בעיקר אומללה וקצת מעצבנת. וגם, כמובן, מעוררת הזדהות והבנה.

עטיפת הספר

"לואל ואני" מתארת רוזמרי פגישה נדירה בינה לבין אחיה האקטיביסט, שנרדף על ידי השלטונות ולכן חי במנוסה ובמקומות מסתור, "בילינו ב'בייקרס סקוור' את המשך הלילה. אכלתי ביצים, לואל אכל פנקייקס, שנינו שתינו קפה. קהל הבוקר הגיע. המלצר שלנו הלך הביתה והגיעו שלושה אחרים. לואל סיפר לי שהפך לצמחוני והצליח להיות טבעוני, אלא אם כן היה בדרכים, כלומר רוב הזמן."

פאולר לא מנסה להציג את עצמה או את גיבוריה כמי שיודעים יותר טוב מכולם מה נכון. היא בוחנת באמצעותם את השאלות, מחפשת תשובות, אבל לרגע לא מנופפת באיזו אמת אחת שאין בלתה.

הבחירה במתינות מקנה לפאולר יתרון עצום ומאפשרת לה לנהל עם קוראיה דיאלוג פורה על אקטיביזם. גם מי שכמוני מסתייגים לגמרי מאופן הפעולה של אקטיביסטים — גארי יורופסקי הוא דוגמא מצוינת — ימצאו את עצמם כאן, בזכות ההיכרות עם פרן, רוזמרי ולואל, חושבים שוב על הנושא ואפילו מצליחים להבין את המניעים של מי שהחליטו שבמלחמה למען בעלי החיים, כמו בכל מלחמה, מתקבלות לעתים החלטות קשות והרות אסון. החלטות כאלה, מן הסוג שצד אחד מתייחס אליהן כחיוניות ובלתי נמנעות ואילו הצד שמנגד רואה אותן כמאוסות ומוקצות, זוכות לטיפול ובחינה יוצאות דופן. עד כדי כך ששני הצדדים עשויים להבין זה את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו