בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו שימרר לכם באמת את החיים

אחרי שהומלצו כאן משקאות אלוורה מרירים, זה הזמן לאמפליה, המכונה גם "מלפפון מר". באסיה ואפריקה היא נפוצה, ואני טעמתי ממנה אצל הפיליפינים בישראל, שלא מפסיקים להתגעגע

16תגובות
אמפליה
מוטי מילרוד

היחס לטעם המר הוא דוגמה ידועה לכוחו של הרגל. אחרי שכתבתי כאן לאחרונה על שתיית ואכילת אלוורה, ועל הדרכים למתן את מרירותה, קיבלתי כל מיני תגובות שעסקו במרירות בכלל ובשאלה אם הטעם המר, שכללית נחשב מודר ודחוי, מבצע ניסיון מפתיע להתמקם במרכז התפריט. באופן גס ניתן לחלק את המגיבים לשני מחנות: אלה שסבורים שהמר מזכיר טעם של תרופה ואלה המשוכנעים שאין טעם מתוחכם ממנו. האחרונים שבים ומנופפים בקמפרי כדוגמה למרירות נעימה ואלגנטית.

ההבדל הקובע, מניסיוני, בין טעמו של הקמפרי לבין משקאות האלוורה שהצגנו כאן, נובע בעיקרו מחשיפה למסעות פרסום שהפכו את הקמפרי למין נקטר מומלץ, בעוד משקאות אלוורה נתפשים כעינוי מזוכיסטי ששוחרי בריאות מביאים על עצמם.

ריקון האמפליה
מוטי מילרוד

למעשה, על המנעד המריר מתקיימים הרבה מאכלים שכמעט כולנו רגילים אליהם: קפה, אשכוליות, מגוון של עלים ירוקים ובתוכם סלרי, אנדיב ורוקט, קליפות הדרים, צנון, לפת. בת־טעם של מרירות יש גם בחלק מן האגוזים, בחלק מסוגי התה וכמובן במי טוניק. שלא לדבר על שוקולד מריר מהסוגים האתגריים. וכמובן, שורש החזרת שממנו מכינים מרור בליל הסדר. לזכותו הוודאית של הטעם המריר ניתן לומר שהוא מעדן מתיקות יתר. המצדדים בו — קצתם רואים בו את המתוחכם בטעמים — טוענים שהוא טעם נרכש וצריך ללמד את החך לאהוב אותו, ולראיה — את רוב המזונות המרים צורכים מבוגרים ולא ילדים. בהקשר זה נטען גם שעם הגיל משתנות בלוטות הטעם ולכן מה שמר לפעוט לא מר למבוגר.

הקהל הגיב בתימהון

אחד המפגשים היותר מרתקים עם הטעם המר הוא בארוחה פיליפינית. כבר כמה פעמים שמעתי מפיליפינים שחיים בישראל על געגועיהם לפרי (או ירק, תלוי בשיטת המיון) ששמו אמפליה. לאחרונה השתתפתי בארוחה שבה הגישו את הפרי הזה והתברר לי שיש גם מי שמכירים אותו בשמות נוספים ובהם "מלון מר" ו"מלפפון מר". באותה ארוחה פיליפינית שוב הוכח שחוש הטעם הוא עניין של גיאוגרפיה: כל הישראלים הגיבו בתמהון, במקרה הטוב, על המנות שהכילו אמפליה. נכון שגם כמה מהפיליפינים עצמם אמרו שלעתים רחוקות הם אוכלים את הירק הזה ושהוא אכן מר מאוד, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, התרפקו על טעמו ונזכרו במיני מעדנים מהמולדת הרחוקה, מהילדות, וגם בפעם הראשונה שאכלו אמפליה ואיך מאז התרגלו אליה.

האמפליה, פרי ממשפחת הדלועים, אכן מרה מאוד. בניגוד למתיקות או מליחות או חריפות — מרירות היא טעם שקשה יותר לדרג על סולם, אבל המרירות של האמפליה שונה מאוד לטעמי ממרירות האלוורה, למשל. האמפליה נפוצה מאוד בדרום ודרום־מזרח אסיה, בסין, באפריקה ובקריביים. יש מי שאוכלים אותה בוסר, אחרים כאשר היא מבשילה למחצה, יש מי שאוכלים רק את תוכה, ויש מי שמשרים אותה לפני ההכנה להפגת המרירות. יש אמפליה בכמה צבעים וצורות, ובארוחה שבה השתתפתי נאכל הסוג שצורתו כשל מלפפון בעל זיזים, והחלק שנאכל, במגוון צורות הכנה, היה הקליפה דווקא.

בישול קליפת הפרי החתוכה לחצאי טבעות
מוטי מילרוד

כך או כך, לפרי נקשרות כל מיני סגולות בריאותיות: כמויות גדולות של ויטמין סי וחומצה פולית, שיפור משמעותי של בעיות במערכת העיכול, יש גם מי שמפליגים בשבחה כנוגדת סוכרת ומחלות עור, ועוד. יש גם הסכמה שהיא מעוררת תיאבון, אף שלא הוכרעה כידוע השאלה אם הגברת תיאבון היא יתרון או חיסרון.

ממתכוני האמפליה שטעמתי, הנה זו שערבה לחיכי.

אמפליה ברוטב אדום

צריך:

3 אמפליות

2 עגבניות בינוניות

6 שיני שום

בצל בינוני

חמש כפות שמן זית

מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה:

קוטמים את קצות האמפליות, חוצים כל אחת לאורכה כך שנוצרות סירות ארוכות, באמצעות כפית מוציאים מכל סירה את תוכה ובעצם משתמשים רק בקליפה ובמעט הבשר. חותכים את הסירות לחצאי טבעות דקות.

חותכים כל עגבניה לשמונה פלחים.

מקלפים וקוצצים דק את השום. אותו דבר עושים לבצל.

בסיר שטוח, על אש בינונית, מחממים את שמן הזית.

מזהיבים את השום. מוסיפים את הבצל ומזהיבים גם אותו. מערבבים. מוסיפים את העגבניות ומכסים. מרתיחים וממשיכים להרתיח בעדינות עד שהעגניות רכות, ואז מועכים אותן כדי שיגירו את מיציהן. מוסיפים מלח ופלפל לפי הטעם. מוסיפים את האמפליה. מקטינים את האש ומערבבים בעדינות. מרגע זה לא מערבבים יותר כי הערבוב משחרר עוד מרירות. מבשלים עשר דקות על אש קטנה מאוד. אם התבשיל מתייבש ויש צורך להוסיף נוזלים, מוסיפים שמן זית ולא מים, כי המים, לפי ניסיונם של המבשלים, ממררים עוד יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו