בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתכון לחריימה אינטיאס של אייל שני

העונג המושלם שמעניקה חריימה טובה שעשויה מאינטיאס ברוטב עגבניות ("לעולם לא בפפריקה"). אייל שני מלמד איך באמת צריך להגיש חריימה

תגובות

חומרים ל-6 סועדים:

אינטיאס שלם (אפשר גם לוקוס אדום, או מוסר ים) במשקל 1,500-1,200 גרם, (כולל הראש), חתוך ל-6 סטייקים

מלח ים אטלנטי גס

מחבת כבדה מברזל או אמייל, בקוטר 32 ס"מ

4 כפות שמן זית

1 פלפל ירוק חריף חתוך לטבעות ברוחב חצי ס"מ

4 שיני שום טרי, חתוכות לטבעות דקות

1 כף מחוקה של פפריקה אדומה טרייה (מעורבבת בשמן)

1 ק"ג עגבניות בשלות (תמר או ערבה) קלופות, קצוצות לקוביות של ס"מ)

510 גרם רסק עגבניות (זה לא בושה, זה 100% טבעי)

מלח

בייבי טחינה (ראו מתכון)

חלה טריה שלמה

לפני שמתחילים להכין את הרוטב, ממליחים את הדגים בכל מקום שבו בשרם חשוף ומשהים כ-20 דקות.

לרוטב:

יוצקים את השמן לתוך המחבת הקרה, ומוסיפים את הפלפלים החריפים. מניחים על להבה בינונית ומאדים עד שצבע הפלפלים נעשה ירוק זרחני. מוסיפים את טבעות השום, ומאדים עד שהן נעשות "שקופות". מפזרים את הפפריקה על פני כל המחבת, ומערבבים כ-15 שניות.

מוסיפים את קוביות העגבניות ומלח, ומבשלים כ-5 דקות (מערבבים מפעם לפעם), עד שצבען נעשה אדום-כתום-זוהר והמיצים שפרצו מתוכן בתהליך התחברו והסמיכו יחד עם שמן הזית.

מוסיפים את רסק העגבניות, מערבבים היטב ומבשלים עוד 5 דקות. הרוטב מקבל צבע אדום עז, מרקמו נעשה סמיך ונעים. בנקודה זו נוצר רצון עז להוסיף מעט מים. אבל לא, עוד מעט ייכנסו הדגים. הג'לטין והנוזלים שיביאו איתם ידללו את הרוטב.

מניחים את הדגים המומלחים בתוך הרוטב (שאמור לכסות אותם לגמרי), מביאים לרתיחה, מכסים את המחבת, מנמיכים את האש ללהבה בינונית-קטנה ומבשלים כ-12 דקות. לוקוס אדום מבשלים כ-30 דקות, ופלמידה, פרידה ולוקוס לבן - 10 דקות. בעת הבישול מנענעים מדי פעם את המחבת.

מסירים את המכסה, מוודאים שהרוטב סמיך ועוטף את נתחי הדגים. בעזרת כף יוצקים מן הרוטב שבקרקעית המחבת על נתחי הדגים. פתאום הכל נראה בשיא יופיו, אבל בתוך שניות הרוטב כבר יסמיך מדי והדגים ירגישו מעט עייפים. לפני שזה קורה, עוצרים.

אייל שני

להגשה:

מניחים את המחבת על השולחן, מחלקים לכולם נתחי דגים לצלחות, רצוי עמוקות, ויוצקים שלולית טחינה (במקום שנראה הכי מתאים). קורעים ביד נתח מן החלה, לא נותנים אותו לאף אחד, אלא לעצמך (כן, כן).

מתיישבים בשקט, טובלים את החלה בדיוק בנקודת החיבור שבין הרוטב האדום לקרם הטחינה. (זאת הדרך היעילה ביותר ללמד את האורח איך לאכול כמו שאתה רוצה מבלי שירגיש שלימדת אותו, הוא, שאכל כל כך הרבה חריימה בחיים שלו).

בתוך כמה שניות יישמע אותו משפט מרוב השולחן: "כמה שזה חריף... איך אפשר לאכול את זה". אתה שותק, זה הסימן המדויק שאתה מחפש, לעונג המושלם שמעניקה חריימה טובה.

כעבור דקות מעטות, כולם כבר ילקקו את עצמות הדגים ולא תישאר עוד חלה בשביל לנגב את טיפת הרוטב האדום האחרונה שנשארה במחבת.

במגירת הירקות אני רואה אותם, עשרות סרדינים קטנים, שהתגנבו בחסות האינטיאס, ברור שקצתם עוד מסתירים תנועות שחייה. ההורים כבר מגיעים עם מתנות קטנות לילדות, ויין ופרחים. אין ספק שהם יודעים להיות אורחים טובים. כשהם עולים במדרגות אני עוד מספיקה לפרוש מפה (לא לבנה, לא מגוהצת) על השולחן הוותיק, ולהשליך אליו, מעל התינוקת, שש צלחות יפהפיות (כשגומרים לאכול מהן מתגלות מדונות מדרום תל אביב).

הטבח מצדו שקוע עד התלתל האחרון בסידור אובססיווי של הסרדינים כמו בפנימייה צבאית לנערים מחוננים. אני רואה שהוא עושה משהו עם לימון, אבל ברור שזה לא הרגע לשאול שאלות מיותרות.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו