עוגמת הבייגלה: לתעשיית הבייגלה הישראלית יש עוד לאן להתקדם

"מאיר בייגל" עשו דבר מבורך ונועז וניסו לצקת תוכן מקומי לארבעה טעמים חדשים. אבל מי שטעם בייגלה מתובלים מעבר לים יודע שהתוצאה קצת פושרת. האם זה המקסימום שניתן להגיע אליו?

דני בר-און
דני בר-און
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני בר-און
דני בר-און

אם שאלתם את עצמכם, מה ההצדקה בעצם של המפעל הציוני? למה התרסקנו פה, על הגבעות הקירחות האלה, עם הכיבוש הזה, עם החפפנות הממארת, השירותים המלוכלכים, התוקפנות, טיסת השוקולד, הכנף של הסבנה. עכשיו נמצא טעם לכל זה: בייגלה ישראלי.

המוצרים ששחררו לעיתונאים פרנסי "מאיר בייגל" בקול תרועה לקראת יום העצמאות האחרון צברו אבק בביתי ולא ידעתי מה לעשות איתם. הם לא עוררו בי שום חשק, רק סקרנות אינטלקטואלית כלשהי. האריזות התכולות־בהירות הסתכלו בי, ואני הבטתי בהן בחזרה. בסוף עונת החגים הנוכחית נשברתי. החלטתי לגלות איזה מין בייגלך מצדיק את הליריקה הזו, שנכתבה בהבלטה על גב האריזות, ונועדה ליצור כנראה אווירה חגיגית (באיזו נקודה בזמן התחילו לכתוב טקסטים נשגבים כאלה על אריזות של מוצרי מזון, ומתי יפתחו מכונת זמן שתחזיר אותנו לפניה?): "אנחנו גאים בישראליות שלנו ,/ במאיר בייגל החלטנו גם לאפות את זה/ לקחנו קמח חיטה מובחר, תיבלנו אותו בתבלינים מקומיים, טבעיים ואפינו אותו בטעמים האהובים בישראל./ יצרנו יצירה ישראלית, ייחודית, מקורית, עם החומרים הכי טובים, והרבה הרבה אהבה". הרווח המיותר לפני הפסיק בשורה הראשונה, וכל השאר — במקור; המכתם הזה נחתם בשורה שהיא מופת של מקוריות: "כי בייגלה שאוהבים לעשות אותו, גם אוהבים לאכול אותו". מה שנקרא, רפרור עדין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ