שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רותם מימון
רותם מימון

ובכן, שנת 2017, יהיה זה לא קל להגיד, סובלת ממאניה דפרסיה קשה בכל הקשור בענף המסעדות. מצד אחד פתיחות ראוותניות למכביר כשברקע נשמעים דיבורים על השקעות בפרויקטים קולינריים נוספים שעל הנייר נשמעים מבטיח. ומנגד, סגירות על סגירות שאינן פוסחות על גדול כקטן, מיוחצן ואלמוני, בתל אביב ומחוצה לה. כך או אחרת עולה שוב אותה המנגינה מאת מסעדנים רבים – "אל תתבלבלו מזה שרואים כל כך הרבה אנשים מבלים – המצב קשה. החשבון הסופי של כל לקוח נמוך בהרבה מבעבר". ואז מתחילים ויכוחים עם בעל הנכס, מחלוקות בין שותפים, שחיקה ורצון לעבור לדבר הבא, שהפכו זה מכבר לביטויים שגורים בעת סגירת מסעדות, או לפחות בהצהרת בעליהן שסגרו אותן בצער רב. בשבועות האחרונים הצטרפו לסטטיסטיקת הפרידות לא מעט מסעדות שדווקא ניסו לייצג את הלך הרוח של השנים האחרונות – מסעדות ביניים (ואחת אפילו עממית) עם מחירים נגישים ביותר, הפונים לקהל כמה שיותר רחב. אחרי סגירת לוקה ולינו, לשעבר טופולינו, אמרו להתראות למסעדות – דניאלה ביסטרו בשכונה, סרדיניה, טוטומה וחיוקה בפיתה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ