בדרך לשומקום

למה, למען אלוהי האוכל, אין פה פוד-טראקס כמו בשאר העולם?

הן מככבות בתכניות ריאליטי, כובשות את מרכזי הערים ומותירות לקוחות מרוצים ברחבי הגלובוס, אך רק בישראל הן נותרות מסונדלות. מי מוציא להן אוויר מהגלגלים? למה עולם האוכל זקוק להן? ואיך הן יכולות להוריד את מחירי המנות שלנו במסעדות? כתבה ראשונה בסדרה

איתן לשם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
איתן לשם

מחציתו של יום העבודה מאחוריכם, שתי כוסות הקפה הריקות על שולחנכם מעידות על עוצמת הרעב המתחולל אי שם בפנים. אין ספק שזה הזמן לארוחת צהריים. אך שיטוט בין בתי האוכל בסביבת מקום העבודה שלכם הופך במהרה למייאש, כשהאוכל המוצע לכם מוכר לעייפה ויקר לתדהמה. לפתע נכנסת לרחוב משאית אוכל, נעצרת מולכם ומציעה מנה אחת בלבד אותה המוכר יודע להכין במיומנות מפליאה ובמחיר מפתיע. חלום בלב שעת הצהריים. אך המציאות הזו של שגרת משאיות אוכל הנודדות בין מרכזי תעסוקה במהלך היום ומציעות אוכל מגוון וזול לציבור העובדים ובערב את אותו השירות לציבור הבליינים, פשוט לא קיימת בארץ. זאת, כמובן, בניגוד לפופולריות העצומה לה היא זוכה ברחבי העולם. "זה לא רק טרנד מגניב או זול", מסביר יו"ר העמותה הישראלית לתרבות קולינרית אודי גולדשמידט, "פוד טראקס, משאיות אוכל, הן נייר הלקמוס של עולם המזון המודרני. הן מציעות קרקע נוחה לניסיונות קולינריים שעשויים להפוך למגמת אוכל. בדיוק כפי שקרה בלוס אנג'לס, שם משאיות אוכל יצרו את ה-Kogi, שהוא שילוב בין אוכל מקסיקני לקוריאני, וכך הרוויחה תרבות האוכל המקומית פנינה קולינרית שהחלה כניסוי על גלגלים".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ