בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דייגי ישראל לשר החקלאות החדש: קח אחריות על הדיג הימי בארץ

איך אפשר להציל את ענף הדיג הימי בישראל, את הדגה ואת המינים הנכחדים? דייגים, חוקרים ומומחי דיג וסביבה יוצאים בקול קורא לשר החקלאות הנכנס עם שורה של המלצות

21תגובות
אייל טואג

"באחריות שר החקלאות,"

"רשאי שר החקלאות, לפי שיקול דעתו ובאותם התנאים שימצאם מתאימים, ליתן רישיונות..."

"שר החקלאות או כול איש שהוא ימנה כדין, בתנאי ששר החקלאות..."

במלים אלה מטילה פקודת הדיג (שנכתבה ב-1937) וכל התקנות שהותקנו מאז, את האחריות המלאה לניהול ממשק דיג תקין במדינת ישראל, על שר החקלאות, ועל הממונים על ידו. לדורות, היו שרי החקלאות בישראל מן החשובים שבמדינאים ורבים מראשי הממשלה.

עם כניסת שר חקלאות חדש יוצאים דייגי ישראל בקריאה לקחת אחריות מלאה על תחום הדיג בכלל, ועל תחום הדיג הימי בפרט. אחרי שנים של הזנחה והדרדרות משוועת בפעילות אגף הדיג הימי, יש לפעול בכל האמצעים העומדים לרשות השר ובעיקר לקבל את האחריות המלאה לנעשה.

מה צריך לעשות?

תקציב משרד החקלאות היה בשנת 2010 (על פי דו"ח ניצול תקציב) 881 מיליון שקל. תקציב אגף הדיג היה קרוב ל- 9 מיליון שקל, מתוכם כחצי מיליון שקל בלבד הועברו לתחום הדיג הימי (אגב, תקציב השמירה על פרחים מוגנים לצורך השוואה הסתכם ב-26 מיליון שקל).

התמורה בעבור הדיג הימי בישראל מסתכמת כיום ב-70 מיליון שקל. בסכום זעום יחסית, כשלושה או ארבעה מיליון שקל בשנה, אומרים הדייגים, אפשר ליישם את עיקרי ההגבלות והתקנות שעליהן ישנה הסכמה רחבה, הן מצד הביולוגים הימיים, הן מצד אנשי תחום הדיג הימי במשרד החקלאות, וחשוב לא פחות מצד הדייגים שהם הראשונים לקריאה הנואשת לניהול תקין ונבון של ממשק הדיג בישראל. אין איש יודע טוב מהם מה היה כאן לפני 20 ו-30 שנה, ומה נותן היום הים.

מהלך זה יהיה כלכלי ויחזיר עצמו ואף יותר מזה, מבחינה כספית. ניהול ממשק דיג יגרום לא רק לדייגים לשלם מס גבוה יותר, אלא גם שאר הידיים האחרות בענף הדיג ירוויחו: יבואני הציוד, יצרני הציוד, הסוחרים, המסעדות וכמובן הצרכנים.

קיצור תולדות הדיג בישראל

בשנים האחרונות נדמה כאילו ממשק הדיג בישראל מתנהל כמין סומא בערפל, כמי ששט מתוך שנתו אל עבר המפל הגדול, ואין איש עוצר, ואין איש לוקח אחריות ואין יד מכוון. אך לא תמיד היה המצב כך. ההיפך הגמור הוא הנכון.

מתחילת היישוב, עוד לפני קום המדינה, לקחה ההנהגה והממונים על ידה אחריות מלאה וכוונה גדולה, לקיים דיג ימי (ואף חקלאות ימית ודיג בבריכות ובכנרת, אך זאת יסופר בהזדמנות אחרת) ענף ופורה, והקצה לשם כך משאבים, כוח, זמן וכסף רבים משאפשר לתאר כיום.

אייל טואג

דווקא כיום, על רקע הקרע בין משרד החקלאות לדיג הימי, יש להזכיר היסטוריה לא רחוקה זו של שיתוף פעולה שיצר צי דיג לתפארת וענף פעיל וקיים.

מסוף העשור השני של המאה ה-20 קמו עם שאר מקצועות ה"כפיים", קבוצות דיג, גופים פרטיים, קיבוצים ומושבים, ששמו לעצמם מטרה להקים ענף דיג, לרכוש סירות וציוד ואף להתחרות בערבים שהחזיקו במסורת דיג מקומית ארוכת שנים.

"גם הים לחם" תבע א.ד גורדון את הסיסמה שהיתה למציאות.

ב-1919 קמה קבוצת דיג בעתלית, בנחל ירקון – "זאב הים", ביפו, בנחשולים ובטנטורה (רישיון מג'יימס דה רוטשילד ויו"ר ועדת המים ד"ר מאיר גורביץ') 'דייגי פינסן 22' שהגיעו מאורגנים יחד מבלארוס, ה'מלטאים' שהגיעו ממלטה ועוד רבים וטובים הניחו את התשתית והתחילו להקים ענף דיג בישראל, בתמיכת כל מוסדות הקמת היישוב, בקול תרועה גדולה.

בשנת 1932 קם ה'שירות הימי א"י', גם הוא מבוסס על מספר ספינות דיג שעברו הסבה במסווה ועליהן הותקנו כלי נשק וציוד, כדי שיוכלו לקחת חלק הן בהעברת עולים והן בפעילויות שונות כגון הברחת נשק ליישוב ההולך וקם. למעשה, היו ספינת אלו הנדבך הראשון במה שהיה לימים חיל הים הישראלי, עד שב-1948 קמה המדינה וכבר כמה עשרות ספינות עסקו בדיג באופן רציף ופעיל, אם כי לא תמיד בהצלחה יתרה, ומשברים גדולים באו ופקדו את התחום, עד המהפכה הבאה של שנות ה-50.

בשנות ה-50 החליטה מדינת ישראל להיכנס לשני תחומי דיג אשר עד אז כמעט ולא עסקה בהם. דיג המכמורת (הטרול) ודיג ההקפה (הצ'ינצ'ולה).

"הצי שמסתובב בים שולט בים", מספר מנחם בן-ימי, שהיה מפקד ספינת דיג עוד משנות ה-50. "השאיפה של השלטון היה שהספינות שלנו יהיו בים כמה שיותר רחוק וכמה שיותר זמן כדי שלא יהיו בכלל סירות ערביות, וכך הצטרף מניע פוליטי מובהק לזה הכלכלי והאידיאולוגי. מובן שהמכמורתנים, שהיו מפליגים שלושה וארבעה ולפעמים אפילו למעלה מזה ימים בים, היו מחוברים באופן ישיר בתחנות האלחוט ביפו או בסטלה מאריס (חיפה). לכל הספינות היה ראיס (רב החובל של ספינת דיג, ג"ס) יהודי. לא היה ראיס ערבי אחד בימים האלה. אתה מכיר את הפעולה בפורט סעיד?" הוא שואל וממשיך, "הבאנו את כל יהודי 'פורט סעיד' בלילה אחד עם המכמורתנים האלה. חלק נכנסו במחסנים של הרשתות וחלק הצטופפו על הסיפון וכיסינו אותם בברזנט להסוואה. היינו אז שתי ספינות, ואני הייתי מפקד אחת מהן". בן-ימי הוא מי שלימים יהיה מנהל תחום דיג ימי במשרד החקלאות, הקים את האגף הטכנולוגי באגף הדיג ומעבר לכך חוקר בעל שם עולמי בכל תחומי הדיג, ובעיקר בתחום דיג ההקפה. שנים רבות עבד באו"ם והיה אחראי על סיוע למדינות רבות בעולם, בהקמת צי דיג וניהול ממשק דיג.

"בימים ההם המדינה היתה מסבסדת ארבעים אחוזים מרכישת הסירה, ואת יתר העלות היית מקבל כהלוואה מבנק החקלאות, ומשלם אותו כחלק מהשלל. הספינות מגרמניה נקנו בכלל מכספי השילומים, והספינות מהולנד נקנו בתבנית הזאת על ידי הממשלה וכבר בנו גם מעט ספינות בארץ בשנים ההן. תנובה הייתה קונה אז את כל הדגים, והייתה מפרישה אוטומטית את החלק למשרד החקלאות. גם הדלק היה מסובסד אז ולא היה מס הבלו, שגם הוא בוטל אחרי זה וזה הרג את הדייגים".

"1,000-1,500 טון היה מגיע מדיג המכמורת, 1,000 מהכנרת, הדיג החופי (דיג החסקות, סירות הדיג הקטנות המפוזרות לאורך כל חופי הארץ, ג"ס)) היה מביא בערך 1,500 טון ודיג מים עליונים (דיג ההקפה, הצ'ינצ'ולות, ג"ס) היה מביא בערך 2,000 טון. בתקופה ההיא היה ענף הדיג מוביל. היו אולי 25-30 סירות דיג הקפה כשרוב הדגים הלכו למפעלי השימורים של הסרדין וקצת של המקרל. אלה היו ימי הצנע והמדינה חשבה איך למצוא חלבון מן החי לאוכלוסייה. ארבעה או חמישה מפעלי שימורים היו והם קיבלו את רוב הסחורה מדיג ההקפה. סך הכל, כולל הכנרת, מדובר ב 5,500-6,000 טון בשנה, ובלי הכנרת בערך 4500-5000 טון".

בשנת 2012 לצורך ההשוואה, נידוגו 2,700 טון, כך שההבדל אינו כה מהותי, בעיקר בהתחשב בחלקו הגדול של דיג ההקפה שנעלם כמעט לגמרי, בעיקר בגלל ענייני מיסוי, יבוא דגים וחיסול תעשיית השימורים. בנוסף, ישנן סיבות שאינן נובעות כלל מדיג, אלא לאדם. זיהום (היום המצב טוב בהרבה ממה שהיה בשנות ה-70), הגדלת נמלים ומעגנות, בנייה מואצת בקרבת החוף, תנועת אניות, תשתיות אדירות ממדים של גז ונפט (שהן רק בתחילתן), הקמת חמישה מתקני התפלה ההופכים את האזור הצמוד להם ל"ימות מלח", שפכים עירוניים ותעשייתיים, והקמת סכר אסואן במצריים בשנות ה-60 - שוודאי לא עוזר ולקח מזון חשוב כל כך מאזורינו העני גם ככה במקורות מזון. גם לעליית הטמפרטורה של מי הים ועלייה באחוז המליחות יש השפעה רבה, בעיקר על זנים שאוהבים מים קרים, כמו הבקלה שהייתה עד לפי עשר שנים דג מרכזי מבחינה כלכלית, וכמו קיפוד הים, שנעלם מכאן לגמרי, ללא שום קשר לדיג.

ניר כפרי

פריחת ענף הדיג היתה בשיאה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. אז גם התחיל הדיג לעבור יותר ויותר מקבוצות, מושבים וקיבוצים, לידיים פרטיות. באותו הזמן החלה תופעה של דיג רחוק, שהגיע עד לאריתריאה באפריקה, דיג באוקיינוס האטלנטי ואף בדרום אפריקה, אך גם ניסיון זה לא החזיק זמן רב והסירות חזרו לבסיסן, אל חופי ישראל.

המעבר לידיים פרטיות שינה את אופן מכירת הדגים שהגיעו. עד אז השלל היה מגיע לתנובה והיא היתה ממיינת את הדגים ושולחת כראות עיניה. כשהגיעו הדייגים הפרטיים, הם הבינו כי הכסף הגדול נמצא בדגים היפים אותם התחילו למכור ישירות לסוחרי הדגים וחנויות הדגים. תנובה הייתה הנפגעת העיקרית מן העניין ותוך מספר שנים הבינה כי כל הסיפור אינו כלכלי והפסיקה לחלוטין את הפעילות, מה שהשאיר עכשיו את השוק להיות חופשי, לצורך העניין.

וזו בדיוק היתה המגמה. בשנת 1977 היה ה"מהפך". לא רק בבחירות, גם בענף הדיג. הגישה ה'ניאו שמרנית', שאז עדיין לא נקראה כך, הייתה בעד כלכלה של שוק חופשי, מה שהביא למספר צעדים, בהם ביטול הסבסוד באופן כמעט מלא של ההשתתפות ברכישה ובטיפול בסירות, כולל כמובן ביטול מס הבלו, שנתן מכה אדירה לדייגים. הדלק, בחלק משיטות הדיג, מהווה 40% מן ההוצאות. גם ההשתתפות בטיפולים הגדולים ובהחלפת הציוד, שהסתכם ב-40% גם כן עד אז, ירד כמעט לחלוטין והדייגים נשארו למעשה לבדם. על כל אלו הגיעה המכה הקשה מכולם, יחד עם האינפלציה הגדולה של תחילת שנות ה-80, וכניסתו של יורם ארידור לתפקיד שר האוצר שרצה "להיטיב עם העם", וביטל את המס על יבוא הדגים בשנת 1984 בכך שינה באחת את חוקי המשחק וענף הדיג בישראל לעולמים. אגב, אין בזאת שום קריאה להטיל שנית מסים על יבוא דגים, אלא רק להתייחס כראוי למצב שנותר בעקבות הצעד. כיום מיובאים כשישים אחוזים מכלל צריכת הדגים בישראל.

מאז ועד היום המצב רק הולך ומדרדר, ובמקום שמשרד החקלאות והעומד בראשו דווקא עכשיו יעשו (כחובתו על פי חוק) את שנדרש ויעמדו על הרגליים האחוריות למען הדייגים ולתועלת הציבור, שרי החקלאות ואגף הדיג בו נטשו את הספינה לגמרי. רפול היה היחיד מאז 1977 להכיר בתחום הדיג הימי כתחום אחריותו, כשהתקין תקנה על עצירת דיג לשלושה חודשים ב-1998-1999 וחשוב מכך עצר את מתן רישיונות הדיג המסחרי בישראל לחלוטין בכל שיטות הדיג. אין להמעיט בצעד זה. ייתכן כי צעד זה הוא החשוב מכל.

ניהול ממשק דיג

ככלל, רוב ההגבלות בניהול ממשק דיג מתייחסות לצי ספינות המכמורת.

גודל הצי

"ניהול ממשק הדיג בישראל הוא הטוב ביותר שיכול להיות", מצטט ד"ר דור אדליסט מאוניברסיטת חיפה את מנחם בן-ימי.

כשאני שואל אותו למה כוונתו הוא עונה: "עוד בשנות ה-90 הבינו באגף כי לחץ הדיג הוא גדול מדי, ושמו חסם על גודל הצי. בזמנו דובר על 31 טרולים, אם כי מאז ירד מספר ספינות המכמורת הפעילות ל22-23, במעין ויסות עצמי של הדייגים. פשוט הים לא נתן מספיק פרנסה לכל הספינות ומחיר הדלק עלה בחדות. בטורקיה לדוגמה המצב הפוך לגמרי. בגלל הדלדלות הדגה בים מרמרה ובים השחור, יותר ויותר סירות באות לים התיכון. לחץ הדיג רק גדל, ואותו דבר במצרים, ביוון ואצלנו אין יותר. פשוט לא מנפיקים רישיונות באף אחד מסוגי הדיג המסחרי. זה היה הצעד הכי חשוב. כך שאי אפשר להגיד שהניהול כאן כושל."

אין אף מדינה בעולם שיש לה מדף יבשת של חול ובוץ ולא מתפעלת צי ספינות מכמורת. גם החפיפה בין סוגי הדיג השונים היא מעטה ממה שנהוג לחשוב ומיני הדגים שיוצאים בספינות המכמורת הם דגי עומק ולא יהיה אפשרי להביא אותם בשום סוג דיג אחר. כל הסיפור של חיסול דיג המכמורת הוא מופרך לחלוטין. השלל בשיטת דיג זו הוא היציב מכל השיטות ולא השתנה בכלל משנות השמונים, ודווקא גודל הצי ושטחי הדיג קטנו באופן משמעותי. רק לאחרונה יצאו מספר מחקרים שמראים גם כי השלל לא נפגע כלל. השלל ליחדת מאמץ בניגוד לכל מיני פרסומים לא השתנה בכלל. מה שכן השתנה הוא מגוון הדגים, אבל כאן נכנסים לרזולוציות של מינים פולשים, טמפרטורת המים, דיג חובבים וכו'. וכן כמובן שגם לדיג המסחרי יש יד בדבר.

"לגבי הכמויות, כולם צועקים איך ירדנו מ-4,500 ל-2,500, אבל אם אתה רוצה להגדיל את הטונאז', כל מה שאתה צריך לעשות זה ללכת להביא סרדינים. דיג ההקפה (דיג בגוף המים, דיג צ'ינצ'ולות או דיג פלגי, ג"ס) זה ענף שכמעט מת ואז הוא היה בשיאו. היו 25-30 צ'ינצ'ולות. היום פעילות אולי 4. אם תחזיר 1,000-1,500 טון מענף זה (שהלך כאמור רובו ככולו לתעשיית שימורי הדיג בארץ) אתה כבר בכלל לא רחוק".

רויטרס

"השאלה היא לא איך מביאים טונאז', כי את זה קל לעשות, אבל הכול ילך לעזה בעשרה שקלים לקילו מקסימום. השאלה היא איך מביאים דגים יפים, או מה שנקרא דגים גדולים. בשביל זה כבר צריך ניהול ממשק דיג. ובניהול ממשק דיג חייבים לעשות תיעדוף. מה הכי חשוב, הכי משמעותי. מה יעשה את ההבדל הגדול ביותר".

הגבלות בזמן

"הדבר החשוב ביותר הוא השבתה (אחרי שאת גודל הצי הגבלנו). פשוט הורדת מאמץ דיג באופן יזום ומושכל. השבתה של דיג המכמורת ל2-3 חודשים, בין מאי או יוני, לאוגוסט או ספטמבר. זה חובה. זה פשוט חובה. אין מדינה אחת באזור שלנו שלא עושה את זה. לנו אין ברירה. אנחנו חייבים דיג מכמורת. בסוריה ולבנון יש סלע. אז אפשר לדוג שם בחופי, אבל אצלנו יש רצועה ענקית, עצומה, של חול ובוץ. מי שיש לו מדף יבשת עם חול ובוץ חייב דיג מכמורת."

הברבוניות והמליטות, הטרולוס, הקלמרי והשרימפס, הסרטנים והג'רבידות, הכל בא מהמכמורת. אין דיג בארץ בלי מכמורת, בטח לא אם רוצים להישאר עם כמות השלל שיש לנו ולא להוריד את השלל הכולל. בלי דיג המכמורת לא יישאר כמעט שלל ומספר המינים שמגיעים היום לצרכן יקטן בשני שליש, וזאת ללא שום סיבה שקשורה בדיג, כי גם ככה שם השלל הוא הכי יציב.

"עלות האכיפה של עצירת הדיג היא אפס", אומר אדליסט. "אלה הספינות שהכי קל לראות אם הן יוצאות או לא. זה ספינות שבקשר עם חיל הים. הן לא יכולות להיכנס ולצאת בלי שידעו. העלות של דבר כזה היא 2-3 מיליון שקל בשנה במתן פיצוי לדייגים בזמן ההשבתה. זה גם ייתן לדייגים זמן לתחזק את הספינות כמו שצריך, זמן להספנה. זה ייתן לדגים שקט בתקופת הרבייה וייתן להרבה מינים לפחות סבוב פריון אחד. זה הוכח בהמון מדינות בעולם. זה פשוט הכי חשוב מהכל".

הגבלות במרחב

"בטורקיה מדובר על שלושה מייל מהחוף או 50 מטר עומק", ממשיך אדליסט. "כאן ספינות המכמורת מגיעות בלילה גם ל-20 מטר עומק. לנו, בניגוד לטורקים, אין אופציה לנהל מאזור אחד או אחר. להגיד לספינה לעבור מעגנה לחמש שנים ולתת לים לנשום. אז אנחנו חייבים לייצר רצועה שאליה המכמורת לא נכנס. כיום יש הסכמה בין הדייגים והביולוגים הימיים על 30 ביום ו-18 בלילה, ובנוסף, יש רעיון שעלה כבר ברשות הטבע והגנים, להפוך לפחות 20 אחוז מהשטח הטריטוריאלי של המים בישראל לשמורות טבע - אזורים בהם הדיג מכל הסוגים אסור בכל השנה. גם זה רעיון שעובד בהמון מדינות בעולם. מספיק להסתכל מה קורה בעתלית או ראש הנקרה כדי להבין. יש שם כמעט כפול מיני דגים והגודל הממוצע לדג הוא הרבה יותר גדול (רשות הטבע והגנים כבר החלה במהלך משמעותי של הוספת שמורות טבע ימיות והגדלת שמורות קיימות שתהיינה אסורות לדיג בכל השיטות, ג"ס)".

"הדייגים מצדם מוכנים לדיאלוג בעניין הזה, אבל צריך לזכור שאינטרס ניהול ממשק דיג הוא: הדג, הדיג והציבור".

ציוד

Gfcm הוא הארגון של כל המדינות שיש להם חוף בים התיכון (General fisheries (comitee med, ועל האמנה שלו חתומות כל המדינות מלבד ישראל. שם מופיע בפירוש שגודל העין יהיה לא פחות מ- 40 מ"מ רבוע בצורה של ריבוע, ולא מעוין כמו בארץ. בעין מעוינת המצב עוד חמור יותר, כי היא נסגרת בתנועה. בעין מרובעת זה לא קורה. גם בעניין הזה נעשה כבר ניסוי בזמנו, והראו שדגים קטנים, בגודל עין כזאת יכולים לצאת בלי פגע. זה אומר שכל הדגים שצריכים להגיע לגיל 5 או 10, ואצלנו יוצאים בגיל חצי שנה-שנה, גם אם ייכנסו ברשת, יוכלו לצאת ממנה".

"יש לחץ גדול מאוד גם מהאיחוד האירופי וגם מה-OECD על ישראל לנהל ממשק דיג. הים הוא לא רק שלנו. אם אנחנו הורסים אנחנו הורסים גם להרבה מדינות אחרות. יש דגים בים. אין דבר כזה אין דגים, ואם נעשה מה שצריך יהיו הרבה יותר. היום הדגים פה. מחר הם שם. דייגים יכולים להיות עשירים. הם היו פעם עשירים. הם מבינים את זה, אבל הם לא יכולים לנהל את עצמם. בשביל צריך את אגף הדיג".

"כבר הצגתי לפני המשרד לאיכות הסביבה ולפני משרד החקלאות תכניות לניהול ממשק דיג " אומר אדליסט, "והראיתי איך אפשר להפוך את ישראל למדינה עם ניהול ממשק הדיג המתקדם בעולם".

"חשוב גם להבין כי ישראל היא מדינה קלה מאוד לניהול ממשק דיג. ביוון, ספרד או טורקיה, שלא לדבר על סנגל או ניגריה, אין שום דרך לדעת אם משהו בנה באחת ממאות המעגנות שלהם איזו סירה מעץ או פיבר גלאס. כאן מנהל תחום הדיג הימי מכיר בעצמו את כל הסירות ואת הדייגים בעצמם. אין לזה אח ורע. זה מצב נדיר וחייבים לנצל את זה. בגדול, יש אצלנו מעט מאוד סירות דיג ביחס למקומות אחרים, ואין יותר יכולת להנפיק רישיונות דיג מסחרי".

אייל טואג

דיג חובבים

בנוסף חייבים לטפל בעניין דיג החובבים. בעבר היו כ-5,000 דייגים חובבים. היום ההערכות מדברות על כ-70-100 אלף דייגים חובבים. אם מכפילים מספר זה אפילו בחמישה קילוגרם בשנה מגיעים ל-500 טון. ייתכן שהמספר גדול בהרבה. חלק מהדייגים החובבים משתמשים בציוד מתקדם ויקר, כזה שדייגים מקצועיים אינם יכולים להרשות לעצמם, וחלקם מביאים שלל במאות קילוגרמים. אין גם ספק שאם מחפשים סיבות לפגיעה במינים ספציפיים, בוודאי במשפחת הדקריים (הלוקוסים למיניהם) לדיג החובבים השפעה ישירה ללא עוררין. כולם רוצים לחזור עם לוקוס הביתה, והלוקוס הוא דג טריטוריאלי, מה עוד שהוא פגיע במיוחד בתקופת הרבייה, שם כמות גדולה של דקריים מתכנסת כמעט ללא יכולת הגנה.

הדבר האחרון הוא האכיפה כמובן. דבר לא יקרה אם לא יוקם מחדש מערך האכיפה באגף הדיג הימי של משרד החקלאות. זה הבסיס. זו פשוט חובה. היום יש שני פקחים. זהו.

הדברים אותם יש לעשות מיד ולאלתר ניצבים על פתחו של משרד החקלאות שנים ארוכות. הדיאלוג בין הביולוגים הימיים, אנשי אגף הדיג והדייגים עצמם, כבר נעשה ובידי המשרד ההסכמות מונחות. מובן כי קיימות מחלוקות ומחלוקות יהיו תמיד וטוב שכך, וגם הדיון על מה לעשות ואיך, טוב שיהיה וימשיך להיות עם 'היד על הדופק'. אך אם כניסת שר חקלאות חדש הנכנס לתפקידו, אנו קוראים בקול גדול ובבקשה כנה ואמתית, קודם כל להכיר בתווך הימי כאחריותו וחובתו. במידה וכך יהיה, אין ספק שמדינת ישראל יכולה במאמץ קטן ובתקציב נמוך, להיות אחת מהמדינות עם ניהול ממשק דיג מהמתקדמים בעולם - יעיל ונכון, לדג, לדיג ולציבור.

כתבו לנו- food@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו