בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה גלידה טובה כמו אניטה צריכה גימיק זול כמו זהב?

הרי זהב אין לו טעם. אז מה העניין?

7תגובות
גלידת שוקולד של אניטה עם סירופ זהב
אפיק גבאי

עם נחיתת "גלידות הפרימיום" של אניטה במערכת, קולקציית גלידות מעוטרות בשבבי זהב אכיל, עוד לפני הטעימה הראשונה, המחשבה האוטומטית היא –  למה רשת גלידות טובה ואפילו מצוינת כמו אניטה צריכה את הגימיק הזה? ומי אתם האנשים שרוצים לאכול מרצונם זהב? מילא בתכשיטים. וגם: מהו טעמו של זהב?

אז נתחיל בשורה התחתונה: לזהב, כמו גם כסף, או ארד, או ניקל או כל סגסוגת יוקרתית כלשהי – אין טעם. בהתאמה, גם לסירופ זהב, יש טעם של, ובכן, כלום ושום דבר. יותר סוכר, פחות סוכר, מה שרלוונטי כאן הוא שלזהב אין טעם, הוא לא אוכל. מכאן, במאכלים הוא משמש לנוי בלבד. מקסימום קישוט או סמל סטטוס, במקרה הטוב. מה שמחזיר אותנו למסקנה ששימשה לנו כהנחת מוצא – למה שגלידרייה טובה כאניטה תצטרך קישוטים אכילים מעליה? אין סיבה קולינרית נראית לעין, אולי לאנשים שאוהבים זהב ונצנצים הפתרונים.

ואיך הטעם?

אז כמו שאמרנו, לזהב אין טעם. נחזור אפוא לגלידות עצמן, יש שלוש מהן כרגע, שתשובצנה בסניף הדגל של הרשת בנוה צדק בתל אביב: גלידת אסאי עם שבבי זהב 23 קראט; גלידת וניל מדגסקר (יקר כמו הרואין) עם כמהין (יקר לאללה) ושבבי זהב 23 קראט (יוקרתי); וגלידת שוקולד עשיר עם מלח הימלאיה ושבבי זהב 23 קראט. כפי שחדי העין יבחינו, שבבי הזהב (23 ולא קראט אחד פחות) עוברים כאן כחוט השני. פשוט לא ברור למה. באשר לטעמים עצמם, כל הגלידות טעימות, מי יותר ואיזו פחות, מה שאולי מדגיש את הקלישאה המדויקת, כל המוסיף גורע. וכשגלידה טובה, באמת לא צריך זהב יעני יוקרתי מעליה. אם לפרוט זאת לרמת המקרה, גלידת האסאי טעימה ומרעננת ביחס לשאר, יש בה רמזים לבננה ברקע, אולי מחשש שהחך הממוצע יסלוד מהאסאי כשלעצמו כי הוא קצת קיצוני או חמוץ מדי וחצוף (נניח) בטעמו. 

גלידת וניל בגביע עם פתיתי זהב מעליה באניטה
אפיק גבאי

בגלידת הווניל התחלנו כבר ממש לדאוג: מצב הווניל העולמי רע עד נורא, מחיריו מאמירים לשחקים חדשים ויש שסוחרים בו כמו זהב (חה!) או קוקאין. אז לכסות אותו בסירופ זהב ועדשים? די נו. איפה הענווה, איפה הכבוד והיושרה לגלידה הפשוטה והטובה? ועם כבר ביושרה ויוקרה עסקינן, אז נספר כי העדשים - גם מוזהבות. וגם, האם נשפך למישהו שם במקרה מעט שמן כמהין על הגלידה? זה או זה או שזהו טעמו של הזהב. לא חבל? חבל. לפעמים מרוב קישוטים לא רואים את היער. ואיזה יער יפה זה יכול היה להיות. כן נציין כאן, במאמר מוסגר, כי שאר חברי המערכת היו פחות נשכניים - "זה יפה בטירוף!" קרא מישהו מעמדתו מול המחשב; "יפה בהחלט, אבל האם אנחנו אוכלים פלסטלינה?" תמהה אחרת שכבר נעצה כפית בגביע; "השוקולד פשוט מטמטם, מזכיר קצת את גלידריית בוזה", עשה ספוילר עובד מהקצה השני של המסדרון, ראשו מציץ רק בקושי מתוך המשרד שהוא חולק עם עוד שניים שלא התרשמו. עבורנו, ההחלטה לעשות גלידה כל כך כבדה בקיץ (וניל עם כמהין? תגידו, השתגעתם?) משונה בערך כמו ההחלטה לעשות גלידה מצופה בפירורי זהב אכיל רק בקושי. 

מיכל גלידת ווניל עם שבבי זהב מעליה
אפיק גבאי

אחרונה וחביבה, חביבה ביותר, היא גלידת השוקולד והמלח - היא כבדה מדי, מתוקה מדי, מלוחה מדי. המלח לא מקליל על הסוכר אפילו בצחוק, אלא רק מוסיף למאבק. התוצאה? גלידה כבדה ובעלת אופי דומיננטי (וכנראה גם אחוזי שומן משמעותית גבוהים יותר) ובכל זאת, זו גלידה טעימה מאוד. אבל גם כבדה מאוד. חורפית, אם תרצו. כבדה ומחממת. משהו לטרוף בכפית (או כף, או מצקת) מתחת לפוך. עם אח בוער ברקע. באירופה. מאוד לא עממי, מאוד לא מקומי. אבל היי, זה פרימיום. מי אנחנו, עילאיים וזחוחים, שנלהג על מי שרוצה לאכול זהב? אגב, אם כל הכבדות הזו לא די בה, אז נדמה ששתיים מתוך שלוש הגלידות (הווניל והשוקולדה) אף עברו טיפול בשפכטל מעליהן, כשכל אחת מגיעה עם ממרח שוקולד (לבן וחלב, בהתאמה) שהופך את הכל לאפילו עוד יותר יציקה. עם אחוזי שומן בשמיים, ננחש. 

זהב זה לא אוכל

בתום סבב הטעימות, ההחלטה נפלה, בדעת מיעוט של כותבת שורות אלו - גלידת האסאי היא המנצחת, אולי דווקא בשל צניעותה, קלילותה והתאמתה לאקלים המקומי (כלומר, של גיהינום). מקום שני הייתה גלידת השוקולד (שהייתה אולי הכי טעימה, אבל מאוד לא מתאימה למגמה) ולבסוף, הווניל (אם הוא ממדגסקר אנחנו צנצנת) והכמהין (שמן כמהין הוא ההרפס של עולם הקולינריה). נסיים עם טעם של החמצה וגעגוע לגלידת הקוּקימן האלמותית של אניטה, כי אם כבר משהו כבד במזג האוויר האכזר הזה שמרגיש כאילו לאבה ומאגמה עשו אהבה, אז זה זו. 

בקיצור ולסיכום, הרצון של אניטה, גלידרייה טובה לכל הדעות, לעשות גלידה יוקרתית דווקא מוזיל אותה. כי היא באמת לא צריכה את כל זה. מאידך, יהיו תמיד שיאהבו, כי גלידה זה טעים, זהב זה יוקרתי ורטוב זה נקי. למעשה, אפילו כאן, במערכת הארץ העילאית והמתנשאת נשמעו עד למרחוק גוונים ערסוואתים המבקשים בקול מתריס - "שים לי עוד מהזהב, כפרה?" אז אין לדעת, אולי פספסנו משהו.

מחיר: 17 שקלים למנה; 22 שקלים למנה בינונית; 26 שקלים למנה גדולה; 45 שקלים לחצי קילו; 90 שקלים לקילו. מהרשת צוין כי מעל כל גלידה ימזג רוטב זהב טהור בנדיבות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו