מה עשית בקורונה? "עשיתי התקף לב". שחר סגל ואייל שני פותחים מזנון בסינגפור

שחר סגל, שותפו של אייל שני, חוגג את פרישת הכנפיים של המזנון, כעת גם למזרח הרחוק. בשיחה מתל אביב מספר האיש שהתרגל לטוס המון מה עובר עליו ("בין גן עדן לגיהינום") ומבהיר את הקשר בין המזנון לבית חב"ד

איתן לשם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שחר סגל
איתן לשם

תל אביב, פריז, וינה, מלבורן, ניו יורק וכעת גם סינגפור. זו אינה רשימת ערים בהם חלה התפרצות מחודשת של נגיף הקורונה, אלא סקירת ביניים של הפרישה הבינלאומית של אחד המותגים הכי מצליחים שיצאו מישראל – המזנון. דוכן הפיתות של אייל שני ושותפו, שחר סגל, מצליח לכבוש כותרות וכרסים בכל נקודה בה הוקם. רק לאחרונה נשטפה תל אביב תחת שיטפון ה"פיתה בולונז" החדשה של שני, שהצליח – שוב – לערער את כל מה שחשבנו על אוכל, פיתה ומה שביניהם.

שחר סגל, שותפו של שני במיזמיו הקולינריים הרבים, החל את דרכו המשותפת עם השף בתכנית האוכל המיתולוגית "אוכל למחשבה". ב-12 השנים שחלפו מאז עליית התכנית, סגל ושני רק פותחים. פותחים מסעדות, פותחים מזנונים, פותחים אפילו כעת – כשכולם מסביב רק סוגרים. טפו טפו וכל זה, אך לקראת פתיחת המזנון החדש בסינגפור, שוחחנו עם סגל על ההווה, על העתיד ועל המנה האהובה עליו במזנון.

"פיתה בולונז" של אייל שניצילום: ערן לאור

סגל מספר את סיפור הולדתו של הבייבי הסינגפורי שלהם כמו שמתחיל כל "סיפורו של מזנון", אלא שכעת נוסף לסיפור טוויסט אפל ומשוגע בדמות מגפה עולמית. "מסעות המזנון בעולם הם פועל יוצא של זה שמגיע שותף מקומי, שאומר 'יש לי חלום'", סגל מתחיל. "אלא שהפעם זה היה קצת שונה. אי אפשר להגיע בכלל לסינגפור, בגלל הקורונה. לכן זה קצת כמו ללמד שחייה בהתכתבות. למזלנו יש שף של המקום שגם היה פה בארץ, ויש איתו שפה משותפת. למרות זאת מצאתי את עצמי מנהל שיחה בזום עם סינגפורים, זו חוויה מוזרה ומעניינת".

למרות פערים מסוימים בתקשורת ("לא הבנתי אם הם צוחקים או שהמסך פשוט נתקע לי שוב"), הוא מלא אמונה בהשתרשות של המזנון בעוד יעד. רחוק ומזרחי ככל שיהיה. "אני מקווה ומאמין שיעבוד", אומר סגל על ההתאקלמות העתידית של המזנון בסינגפור. "בסוף, אוכל אם הוא טוב ונכון ואמיתי וטעים, אז הוא טעים אבסולוטית. ואז זה עובד בכל מקום", הוא מבהיר.

כשהופיעה על הצג שיחת הווטסאפ מסגל, נחתה ההכרה שהוא בכלל לא בארץ. אלא שמהר מאוד התברר שהוא דווקא כן ("לא ברור למה התקשרתי בווטסאפ, אני הכי בישראל, הכי ברוטשילד"). מהר מאוד בשיחה עלתה הקורונה על שולחן הניתוחים ועמה שאלת ה"מה עשית בקורונה" הבלתי נמנעת. "עשיתי התקף לב בקורונה", סגל בן ה-55 זורק פצצה בריאותית באגביות לבבית. "החליפו את המנוע אבל לא את כל החלקים", הוא צוחק אך מוסיף שעבר חוויה טראומתית באמת. "עכשיו, אחרי חודשיים החלמה, אני עושה כושר לראשונה בחיים שלי. הגוף שלי כאילו לא מבין מה קורה פה. הלב בסדר אבל עכשיו פתאום הרגל כואבת". ההמלצה העיקרית שלו היא ללכת לרופא, כל רופא. "לא הלכתי לרופא 30 שנה", הוא מספר ומספק הבהרה להפתעה הגדולה שהתקף הלב הביא עימו.

מזנון סינגפור, ללמד שחייה בהתכתבות

את הקורונה הוא רואה משני הצדדים. "זו חוויה איומה ונפלאה כאחד. איומה כי יש לי אחריות כלכלית וחלומית, מבחינת הגשמת החלום, ואחריות על הרבה מאוד אנשים, כולל להשרות אופטימיות. יש גם המון סטרס – איך לא פושטים את הרגל. הצד השני זה שאין את הסטרס, אין טיסות, אתה יושב בבית, בין גן עדן לגיהינום". למעשה, הוא מגלה תוך כדי השיחה, זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהוא שוהה באותו מקום חודשים רבים.

סיפור ההצלחה של המזנון היה הפתעה לרבים, אבל לא עבור סגל. "במזנון הראשון לא היה לי מושג, אבל במזנון השני ידעתי שזה יהיה ישות בינלאומית", הוא מספר. "בקבוצה אנחנו אומרים שהמזנון צריך להיות קצת כמו בית חב"ד, צריך אחד בכל עיר. כי זה שגריר, כי זה נכון, כי יש בו אלמנט מעבר לאוכל – קיומי, אנושי, שאני חושב שיש בו בשורה. בשמחה, בחיות, באותנטיות, בדרך שאנחנו מתנהלים עם האנשים שאנחנו עובדים איתם. אז בשאיפה שהמזנון יהיה בכל עיר".

סגל רואה גם הבדלים בהתנהלות של המדינות מול הקורונה. "זו טראומה גלובלית, אבל יש הבדלים בין ישראל לכל השאר", הוא ממהר להבהיר. "העולם שופך כסף ממשלתי, בכל מקום נזהרים לא למכר את האוכלוסייה לחל"תים. מעבירים את הכסף דרך המעסיקים ישירות. פה אפשר להגיע למצוקת כוח אדם כי אנשים לא רוצים לוותר על חל"ת שלהם. בכלל, התהליכים יותר ברורים ויותר מובן לך לאן זה הולך. המטרה פה היא לא לגמרי ברורה. יש פה תהליך הישרדות לא פשוט, לא כולם ישרדו, אבל אני נוטה להאמין שביום שאחרי החיסון הטראומה הזו תישכח. אצל יהודים יש לנו שנת שמטה ושנת יובל, אולי זו השנת יובל שלנו", סגל מהרהר.

האם העולם ישנה את דרכיו בעקבות המגפה? סגל לא בטוח בכלל, אך מוסיף ששינויים אכן ישנו את העולם, מעט. "בכל זאת יש פה דור צעיר שהרבה זמן מהחיים שלו הוא מבלה בבית. אני לא יודע אם הכל יחזור בדיוק למה שהיה, אבל די קרוב לזה".

טירוף השליחויות, שנכפה על המסעדות והסועדים, הולך ומתקבע כענף חדש ונוסק. רק לאחרונה החלו לצוץ "מטבחי רפאים" רבים המכוונים לשליחויות בלבד. סגל דווקא חושב שמוקדם להספיד את המסעדה הישנה והטובה. "אחרי הסגר הקודם הרגשת את התשוקה של האנשים לצאת ולהיות בני אדם, יש לנו צורך עז להיות בחברת בני אדם אחרים. אלמנט האימה יפחת או יוסר. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח. העולם יחזור לחלק ממה שהיה, האם המשלוחים ישרישו את עצמם? אני מניח, ועדיין אני חושב שיותר כיף ללכת לאכול במסעדה. מודל השליחויות הוא מודל בעייתי למסעדות, קשה להרוויח בו. זה אולי כלכלי לשלוח נודלס ופיצה, כל השאר גבולי".

ומה מנת המזנון שסגל מכתיר לטובה ביותר? "אכלתי פיתה בולונז והאמת שזה נהדר באיזו דרך מטומטמת, אבל הכי אני אוהב תפוח אדמה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ