יום אחד הוא פשוט עזב. נמאס לו מהמדינה, מהאנשים, מהמוסדות ומהנשים בחייו.

הכרתי את דניאל כשהייתי חיילת, הוא היה רופא במילואים ביחידה שבה שירתתי ואיכשהו נהפכנו לחברים הכי טובים. הוא היה אז בן 45 ואני בת 19. פער של 26 שנים שמעולם לא הרגשתי בהן. הוא תמיד היה האוזן הקשבת שלי, המורה המכוון, עם העצה הטובה והחיוך הממיס. הוא ליווה אותי בעצב, בשמחות, בחגים וסתם כי היה געגוע. דניאל איכשהו תמיד הצליח להגיע כשהיה צריך אותו, מזיז משמרת בבית החולים ובא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ