מאמץ או מנפץ?

"אחמד את סלים" הוא אלגוריה מרתקת לישראל של אחרי חוק הלאום

המסעדה הערבית שבתחנת הדלק הפכה לסמל של דו קיום מזויף. הררי המלח שנשפכים שם לא מצליחים לטשטש את המציאות שהשתנתה בכל מקום, פרט לזה

איתן לשם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אחמד את סלים
הבפנים כבר לא יכול לחפות על המציאות שממתינה בחוץ. "אחמד את סלים"צילום: דניאל צ'צ'יק
איתן לשם

במסגרת המדור החדש "מנפץ או מאמץ" נבקר את המסעדות, הדוכנים והמנות שהפכו למיתולוגיות ונבחן האם עמדו במבחן הזמן, מאז הוכרזו ככאלה. האם כוחם נותר במותניהם או שהפכו לצל חיוור לעברם המפואר? והפעם, התחנה הרביעית במסע: "אחמד את סלים".

תחנת הדלק שבקו התפר בין הרצליה לתל אביב הפכה לסמל עבור רבים, שעשו את דרכם הביתה מטיול משפחתי בצפון. המוסד הוותיק היה מחלוצי ז'אנר מסעדות השיפודים בתחנות דלק, הפעם בהגדרה – ערבית. השם, השירות הלוהט והאוכל היו המפגש הבלתי אמצעי בין האוכל הערבי לבטן היהודית, מפגש שבעצם הוליד את תרבות ה"חומוס, צ'יפס, סלט" הידועה לשמצה.

עשרות השנים עברו והמוסד הוותיק עדיין מארח משפחות ישראליות עייפות, רעבות אך מרוצות. השירות חם כשהיה, ביציאה ימתינו לכם מתוקים בחינם והקפה מתוק כמו פעם, אבל ישראל שמסביב ל"אחמד את סלים" היא אחרת. בעשרות השנים שהמוסד הקולינרי השביע את רעבם של עשרות אלפי ישראלים המונח "חומוס, צ'יפס, סלט" הפך לביטוי של עלבון כלפי "הערבים הישראלים", שכבר הפכו לפלסטינים ישראלים בפיהם. החיוך המתרפס של המלצר הערבי כלפי הסועד היהודי הפך למפגן של גזענות, שהפכה גלויה עם פרוץ חוק הלאום.

איך בכל זאת שומרים על ההצגה? איך ממשיכים להגיש אוכל ערבי, מותאם לאשכנזים, ללקוחות יהודיים שהפכו את עליונותם המוסרית לקיימת בחוק? מטשטשים את המציאות. ומה מטשטש את הטעמים יותר ממלח? 

הפלאפל, שהיה ירקרק במידה ובעל פריכות חיצונית לא אחידה – כיאה לפלאפל אמיתי – היה מלוח; שיפודי הפרגיות היו ספוגים במלח; הטחינה הורכבה מ-90% מלח ואפילו הצ'יפס נראה כנכנע תחת הררי המלח שהומטרו עליו במטבח. כשכל המנות מלוחות כל כך בהגזמה, ברור לכל שהמהלך נועד לחפות על משהו. בין אם הסיבה היא טיב האוכל או טיב הדו קיום, יש כאן מקום לדאגה.

כנאפה
אפילו הכנאפה היתה מלוחה. "אחמד את סלים"

בזמן שברחבי הארץ האוכל הערבי נמתח, מתרחב והופך לטרנדי ביותר בסביבה (מי אמר עראייס ולא קיבל?), ב"אחמד את סלים" מתעקשים להגיש את הכל כמו אז. כמותם, גם האורחים שבאים בשערי המסעדה מקווים ללכוד משהו מפעם, מהימים שדו קיום שהסתכם ב"חומוס, צ'יפס, סלט" היה מספיק. בדרך לשם המארחים זונחים את השאיפה להביע את עצמם, והאורחים את החיבור לבלוטות הטעם שלהם, שכנראה נכנסו למצב של הרעלת מלח. 

שני הצדדים מתגעגעים לארץ שפשוט לא קיימת עוד, ששיא תהילתה הקולינרית הפכה למופע גרוטסקי של התחזות לאוכל אותנטי. כדי להפסיק להגיש אוכל לא טוב (גם אם מתומחר בהוגנות) אין מנוס מכך שהערבים יתחילו להביע את עצמם באמת, בלי פחד, גם במעוז הישראליות שעל קו התפר תל אביב - הרצליה. כדי ליהנות מאוכל ערבי מוצלח, הסועדים היהודים יתכבדו ויפקדו את המסעדות בכפרים ובערים הערביות. כי מלצר טוב וחיוך אמיתי כבר לא יקרבו פה לבבות, הרי ההתנשאות הפכה להיות חוק ולא יעזרו כל כמויות המלח שיישפכו כדי לטשטש את זה.

נכנסתי ל"אחמד את סלים" כדי לגלות אם באמת היה פה שמח לפני שנולדתי, כי אמרו שפעם היה פה חלום נהדר ודו קיום אמיתי. אבל גיליתי שגעגוע לעבר, שכל כולו מבוסס על שקר, הוא כל מה יש למסעדה הזו להציע. למרות זאת, ההווה ימשיך להכות בפנים מיד עם היציאה ממנה. אומת ה"חומוס, צ'יפס, סלט" מתה סופית, תחי אומת המלח המצמיאה והמייאשת.  

"אחמד את סלים" - כביש החוף מחלף הסירה 46000 הרצליה. ראשון-שבת, 10:00-22:45

_____

להצעות, רעיונות, הערות והארות - כתבו לנו: food@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ