למה השניצל המיתולוגי של קפה נואר הוא הביבי נתניהו של האוכל?

שניצל עגל דק וענק הפך את התשוקה הישראלית למאכל האוסטרי, לאובססיה מיתית תל אביבית. האם הוא שרד את השנים ונותר כמגדלור עטוף פירורי לחם?

איתן לשם - צרובה
איתן לשם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שניצל קפה נואר
את שמו הם פולטים כשנשאלת שאלת התם "מחבת מחבת, מי השניצל הכי טוב בעיר?". השניצל של קפה נוארצילום: איתן לשם

במסגרת המדור "מנפץ או מאמץ" נבקר את המסעדות, הדוכנים והמנות שהפכו למיתולוגיות ונבחן האם עמדו במבחן הזמן, מאז הוכרזו ככאלה. האם כוחם נותר במותניהם או שהפכו לצל חיוור לעברם המפואר? והפעם, התחנה השמינית: השניצל האגדי של קפה נואר.

מעל כל שניצל ביתי משובח, או מנת שניצל מוצלחת במסעדה, מרחפת אקסיומה בת 22 שנה – השניצל של קפה נואר הוא הכי טוב בעיר. ההבנה הזו מלווה אותך בכל ביס פריך, בכל דפיקת פטיש, בכל טיגון, בכל כוויה מהשמן שקופץ לכיוונך כמו נדיה קומנצ'י. גם כשחזה העוף ננטש לטובת כף עגל, כמנהג ממציאי השניצל, המנה הנהדרת מרכינה ראש תחת עול כנפי ההיסטוריה של קפה נואר. הוא ה-שניצל אליו עולים כל התל אביבים לרגל, את שמו הם פולטים כשנשאלת שאלת התם "מחבת מחבת, מי השניצל הכי טוב בעיר?".

22 שנות פעילות למסעדה תל אביבית הן בפני עצמן סימן להצלחה וליציבות קולינרית שכוללת, ככל הנראה, את פיצוח טעם הקהל, וגם נס גלוי של ממש. במדינה בה נסגרות מסעדות עוד בטרם נכתבה עליהם ביקורת, קפה נואר היא וילה בג'ונגל. השניצל הווינאי של נואר, עגל דק-דק מצופה בפירורי לחם זהבהבים, הכה בקהל הישראלי בשיא תקופת השניצל שלו; שנות ה-90 העליזות היו השנים בהן האובססיה למאכל האוסטרו-ישראלי האולטימטיבי הכתה בתופי תם תם.

הישראלים התחרו מי עושה הכי דק, מי מוצא תעלולים להכניס לבלילה ומי חוזר עם הזהב הרצוי מתוך השמן העמוק. אין זה פלא שאז החלו לפרוח השניצלים המוכנים והקפואים של חברות שונות, שניסו לתת מענה לתיאבון השניצל הישראלי הבלתי נגמר. אל תוך הפסטישניצל הזה צנחה גם קפה נואר, עם משהו שהיה מוכר למקומיים רק מסיפורים רחוקים – שניצל עגל.

לא רק שהוא "כמו שעושים בווינה", הוא גם כל כך דק שאפשר לקבל ממנו חתך נייר ומעל הכל – הוא פשוט ענק. החו"ליות של המאכל שהישראלים אימצו, יחד עם התמורה הנאה לכסף, הפכו את השניצל מיידית לשולט בתחומו. וכך נולדה לה מיתולוגיה, מצופה בפירורי לחם.

שניצל קפה נואר
התאים לנו מאוד לתקופה מסוימת, אבל עכשיו הגיע הזמן להתקדם. השניצל של קפה נוארצילום: איתן לשם

71 שקלים בצהריים ו-79 שקלים בערב ינחיתו על צלחתכם את המיתולוגיה הזהובה. אין עסקיות צהריים, אם תהיתם, ולפי תפוסת המסעדה בכל שעה, נדמה שהיא לא ממש זקוקה לכאלה כדי להתקיים. וטוב שכך. מבחינת הנראות, כל ההבטחות התממשו. שניצל גדול ומשמח עין, דקיק כמו נר חנוכה וזהוב כמו ערי הזהב הנסתרות. שפריץ לימון, חיתוך קל ו... טעם רגיל לחלוטין של שניצל. הוא דק אבל לא ממש פריך, טעים אבל לא משופע בטעמים יוצאי דופן, מיוחדים או מובחנים, משביע אבל לא מותיר חותם.

למעשה, נדמה כי יתרונו המיתי מסתכם בצורתו ותוכנו, שהיה פעם מיוחד לחך הישראלי. הפירה מוסיף חטא על סתם, כשמחית תפוחי האדמה הייתה מעט נוקשה וחסרת קטיפתיות שכיף להיתקל בה במסעדות (אפילו אם זה דורש כמויות חמאה דמיוניות). הגבישיות של הפירה גם היא לוותה במעין סתמיות חסרת רבדים, ובכך חברה אל השניצל במופע של בינוניות שבשלנים ביתיים עוקפים על בסיס יומיומי.

אל תטעו, הביקור בקפה נואר הוא מהנה ובמקום ימתינו לכם חומרי גלם משובחים ואווירה תל אביבית גנרית וקלילה. אבל גם בשאר המנות, ממש כמו בשניצל בה'א הידיעה, נראה שהטעם נשאר אי אז בשנות ה-90 העליזות. לפתע נזכרתי בעוד כוכב שהפציע בשמי ישראל בערך באותה תקופה, ומאז אין עוררין על כך שהוא ה-דבר האמיתי. ביבי נתניהו.

ממש כמו השניצל של נואר, גם ביבי הוא מרשים חיצונית ובעל ארומה של חו"ל, שכולם בטוחים שהוא היה פה מאז ומתמיד. ממש כמו ביבי, גם השניצל של נואר מרגיש קצת מיושן ונשען על טריק שיכול עוד לעבוד לפעמים אבל סופו שיתגלה כבלוף. הוא אולי התאים לנו מאוד לתקופה מסוימת, אבל עכשיו הגיע הזמן להתקדם.

מנפץ.

קפה נואר, אחד העם 43, תל אביב יפו. ראשון-חמישי, 12:00-24:00, שישי-שבת, 11:30-24:00

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ