צום קל: עשר חוויות קולינריות שהוציאו לנו את התיאבון
לקבל כוס מים במסעדה הפך לסיפור מייבש; כל המסעדות נראות פתאום כמו חללי עבודה משותפים; לעוף שלנו יש טעם של עץ; בבתי קפה בתל אביב העסקיות יקרות יותר מבמסעדות שף; ולמה הקינוחים פה עולים לפעמים כמו ארוחה שלמה? עשרה חטאים שהגיע הזמן לעשות להם תשליך
עוד קיץ מסתיים לו בלי עסקית ראויה על חוף הים
גם מיקום מנצח מול הים, לא מסייע אם אין חשק להגיש אוכל ולתת שירות, ומסעדת פורטונה דל מאר מדגימה זאת היטב
שגיא כהן מסכם את השנה שהיתה, וזה קשה
בתקופה שבה אינדיווידואליזם הוא בגידה ומרד נגד "העם", גם השפים מיישרים קו. ובכל זאת, יש כמה מסעדות שבלטו (לא יותר מדי, אל תתלהבו), לטוב ולרע־מרגיז־ומאכזב
המסעדה האסיאתית שמחברת את הדרך לירושלים עם מדינת ישראל
"נאיה - מסעדת הרים אסיאתית" שנפתחה לאחרונה בבית נקופה, כמעט עושה הכל כמו בספר. אבל אם כבר מחקים את הג'ירף, כדאי ללכת עם זה עד הסוף
המסעדה הזאת היא בין מחדל לאסון
הצלחת של הטונה הקרה נראתה כמו ג'ירפה שהתאפרה עם אקונומיקה, התמנון האומלל הזכיר בוטנים מסוכרים מיום העצמאות. למה להשתיל מסעדת-ועדי-עובדים כמו "דון קמילו" בלב מלון נפלא כמו ג'אפה?
בשיפודייה אילתית מצאנו את אחת הארוחות הצמחוניות המשתלמות בארץ
עם פתיחת שולחן מפוארת, "הלב הרחב" מכופפת את חוקי הקולינריה האילתיים ומקיימת את ההבטחה הגלומה בשמה
"בושוויק" הוא בכלל לא מסעדה, הוא בר, אבל איזו מסעדה טובה שהוא
"בושוויק" הוא לא מסעדה, הוא בר של מלון שכדי לאכול בו צריך לפעמים להמתין בלובי של מלון. ואתם יודעים מה? איכות החוויה והאוכל בו מצדיקה אפילו את זה
כמה תשלמו על דג מכובס למנה עיקרית ב"הולה בראסרי"?
לעסקית של מסעדת "הולה" יש את כל הנתונים לענות על צורך שחסר פה: ארוחת צהריים ראויה במסעדת שף, אבל רצף של מנות בעייתיות ודג מכובס אחד יקר בלי פרופורציה, מכשיל אותה
"זאדה" היא מסעדה נדירה. רק שלא תתיימר להיות "ניאו־עותמנית"
טון השיח, עריכת השולחנות והשקט מסביב מלמדים ש"זאדה" היא מסעדה קצת אחרת
300 שקל על ארוחת צהריים בקיבוץ, בלי שתייה ולחם? כנראה שנחזור שוב
אחרי טריקת טלפון וארוחה מינימלית (בלי לחם, בלי שתייה ועם מנה ראשונה אחת בלבד), מסעדת "רונה בקיבוץ" בקבוצת שילר הפתיעה עם מנות ששווה לחזור בשבילן
המסעדה שהמציאה את הסושי-סנדוויץ'-טוניסאי
יד נעלמה במטבח של "ני שי" הופכת חומרי גלם סתמיים למנות סבירות, אך לא זו הסיבה שבגינה היא תיזכר
אם בטאיזו לא נתקטנן, איפה כן?
מנה ראשונה שנשכחה במטבח, סכו"ם שנשכח על השולחן והעסקית שהתייקרה מאוד, לא הצליחו להשכיח שארוחת הצהריים בטאיזו היא עדיין מהטעימות בתל אביב
ל"סיקיליה" יש מזל אחד: הטיילת ביפו משכיחה אכזבות קולינריות
עם שירות יעיל, תמחור נעים ותפריט נדיב שרוב רובו משאיר טעם רע, "סיקיליה" שעל קו המים ביפו היא מלכודת תיירים למקומיים. מזל שבחוץ מחכה ערב קיץ בטיילת
פרא חציל: כבר שכחנו ממסעדות כמו ארנולד
מנותקת מכל מה שקורה סביבה (בכל מובן שהוא), מסעדת ארנולד ראויה להפוך למקום מפלטם של עובדי רמת החיל ולו רק בגלל הכבוד לחציל. רוצו לפני שייגמרו לנו כל המסעדות הללו
ואז נזכרנו שבעצם אנחנו לא טבעונים והתחלנו לאכול
כמה מהמנות הטבעוניות הטובות בעיר מוצעות ב"הוטל דה ויל", שאינה מסעדה טבעונית