לשבת בקרליבך ולהרגיש על האולימפוס

אולימפוס הטורקית־בלקנית, מהמסעדות הוותיקות בתל אביב, היא מסעדה נדירה, בישראל ובכלל. קודם כל מפני שהאוכל בה לא ממותג, לא מקוּדם ולא מצולם, אלא פשוט מצוין

שגיא כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שגיא כהן

"להביא לך מרק חם, או איזה תבשיל? אתה כולך רטוב", פנתה בעלת הבית לקצין צעיר שנכנס ל"אולימפוס". ובמובן מסוים, הרגע הזה הוא מטפורה הולמת לכל חוויית האכילה באולימפוס: זה היה כמו לאכול מרק חם באמצע חורף קפוא. בלא מעט מובנים, ההתמקצעות של עולם המסעדות שלנו היא חדשות טובות. חומרי גלם טובים יותר, תפריטים מגוונים יותר, סטנדרטים גבוהים יותר. אבל במובן יסודי אחד, ההתמקצעות הזאת פגעה ביסוד מוסד של תרבות האירוח: היא יצרה ניכור. מצד אחד המסעדה, מצד שני הסועד. אנחנו טורחים, אתה צורך. ואולימפוס, ואני מתנצל על הקלישאה, היא אחת המסעדות היחידות שהייתי בהן בשנים האחרונות שבה אחרי חמש דקות אתה מרגיש לא כבן בית, אלא כבן משפחה.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ