האוכל ב"זו ביזו" נפלא, אבל למה העיצוב והשירות עושים הכל כדי להפריע לו?

דייוויד פרנקל מוכיח שוב במסעדת "זו ביזו" שהוא אחד השפים המקצועיים והמבריקים ביותר שעובדים פה. חבל שזה קורה במקום שנראה כמו מסעדה רומנית שהעבירו עליה ויש

שגיא כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שגיא כהן

"יש לנו תבשיל עגל מזנב שור". זה היה המשפט הראשון ששמענו אחרי שישבנו ב"זו ביזו", בר־מסעדה בצפון רחוב בן יהודה בתל אביב. בהמשך הערב התוודענו גם לרוטב בארנייס ואפילו לבּרוּסקוֹטָה. ובוודאי תופתעו לשמוע שזה עוד היה החלק החביב בקומוניקציה עם הצוות.

הגענו ל"זו ביזו" מוקדם, המסעדה היתה ריקה מאדם. המארחת הובילה אותנו לשולחן במרכז החדר. שאלנו אם אפשר לשבת ליד הקיר. "לא", היתה תשובתה. "למה לא?" ניסיתי. "כל השולחנות מוזמנים ואני לא יכולה להזיז אתכם". "ומה יקרה אם תושיבי אותנו בצד ואת מי שיבוא אחרינו בשולחן הזה?". "לא, אני לא יכולה לעזור". "יש אולי מישהו שכן?" "אני אשאל, אבל אל תפתחו ציפיות". ציפיות? אחרי זה? כל מה שרצינו באותו רגע היה לחזור הביתה בשלום. ובכל זאת: ציפינו. וציפינו, ואז המתנו. ואז שוב ציפינו. בסופו של דבר ניגש אדם שראה אנשים נבוכים בלב מסעדה ריקה: "עוזרים לכם?" "אני מקווה". "מה הבעיה?" הסברנו. "שבו איפה שאתם רוצים, ממילא ריק כאן עכשיו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ